פעמים 129

הפעם בפעמים

יוסף ינון פנטון  / תרומתו של משה שטיינשניידר לחקר התרבות הערבית-היהודית
לקריאת המאמר לחץ כאן

פרנץ רוזנטל / תרומתו של שטיינשניידר לחקר התרבות המוסלמית
פתח דבר – גד פרוידנטל

יצחק שורש / דעתו של שטיינשניידר על עתיד היהדות לאחר האמנציפציה

אברהם דוד / תרומתו של משה שטיינשניידר לחקר ההיסטוריוגרפיה היהודית

אירֶנֶה א' זוויפ / מדיאלקטיקה לספרות משווה: האוריינטליזם של שטיינשניידר

משה אידל / משה שטיינשניידר, מחקר הקבלה וגרשם שלום

גד פרוינדנטל / שטיינשניידר והתרגומים העבריים בימי הביניים: תפיסתו ההיסטוריוגרפית והשלכותיה על חקר ההיסטוריה

בצלאל מנקין / התרגומים העבריים של ימי הביניים מאת שטיינשניידר: הטיוטה הצרפתית והתהוותה

נַחֵם אילן / הרהורים על ראשית הספרות הצופית היהודית

משה שטיינשניידר / על הספרות העממית של היהודים
מבוא – עלי יסיף

שמואל ורסס ז"ל / משה שטיינשניידר והפרדוקסים של יצירתו בעברית ועל יידיש

אבריאל בר-לבב / אזרח חי בעולם האותיות המתות: זיכרונות על שטיינשניידר

עיונים וביקורת
הדס הירש / על הכסות ובעיקר על המסר
לקריאת המאמר לחץ כאן

סיקורות

הפעם בפעמים
המחקר במדעי הרוח, ובכללם במדעי היהדות, הוא דינמי ובנוי נדבך על נדבך. משום כך נדיר שחוקרים שחיו במאה התשע עשרה רלוונטיים למחקר המתנהל כיום (אלא אם כן הם עצמם הופכים לנושא מחקר). אחד היוצאים מן הכלל הזה הוא משה (מוריץ) שטיינשניידר, שנפטר בברלין בינואר 1907, בגיל תשעים ואחת. שטיינשניידר, המכונה אבי הביבליוגרפיה המדעית היהודית, כתב כ-1,400 חיבורים ביבליוגרפיים ואחרים, המשמשים את החוקרים עד היום. ולא רק משמשים – ההיכרות עם כתביו של שטיינשניידר, וההערצה המתלווה אליה, הן תחנות הכרחיות כמעט בהתפתחותם של חוקרים בכמה תחומים מרכזיים, בעיקר בלימודי ימי הביניים ובחקר התרבות הערבית-היהודית.
מעטים כתביו של שטיינשניידר שקורא רגיל יכול לקרוא ברצף, ולעומת זאת בולטים בכתביו קטלוגים של ספריות, ציונים ביבליוגרפיים ורשימות מדעיות יבשות, שרבות מהן פרסם בכתב-העת הביבליוגרפי שייסד בברלין, 'המזכיר' (Hebräische Bibliographie). הוא שלט בלשונות רבות, ובהן ערבית, עברית, יוונית ולטינית. באחד מחיבוריו המרכזיים, על התרגומים העבריים מימי הביניים, ריכז מידע על אלפי כתבי-יד, ובחן את פעולתם של היהודים בתור מתרגמים מלשונות ימי הביניים ואת התרגומים שנעשו מעברית ללשונות האלה. בחיבור זה ובחיבורים אחרים הדגים את ההקשרים המשותפים שבהם פעלו בימי הביניים התרבות היהודית, הערבית והלטינית. היצירה היהודית בימי הביניים נחשפת בכתביו בתור יצירה של מפגש, על שלל צבעיה הבין-תרבותיים.
אולי מפני שהציע לקוראיו עובדות הרבה יותר מאשר תזות, חיבוריו של שטיינשניידר נותרו רלוונטיים ושימושיים להפליא עד היום. צוות בין-לאומי בראשות הפרופסורים בצלאל מנקין מאוניברסיטת מרילנד שבארצות-הברית, הנס ביסטרפלד מאוניברסיטת בוכום בגרמניה וצבי לנגרמן מאוניברסיטת בר-אילן, מכין כעת תרגום אנגלי מעודכן של החיבור על התרגומים העבריים, והוא יופיע בתור מאגר מידע אינטרנטי. שפע עצום של מידע טמון בקטלוגים שהכין שטיינשניידר לספריות חשובות, ובהן הספריות במינכן, בליידן ובאוקספורד. כל היבול העצום הזה נראה כמו תוצר של מכון מחקר ענק, אולם הוא נוצר בידי אדם חרוץ וקפדן אחד, בעל יכולות אינטלקטואליות כבירות, וללא שימוש בעזרים כמו מכונת צילום.
שנת המאה לפטירתו של שטיינשניידר צוינה בכנסים בלונדון, בספריית המדינה בברלין (ששטיינשניידר עבד בה כאשר עדיין הייתה הספרייה המלכותית) ובספרייה הלאומית בירושלים. כמה מהמאמרים בחוברת זו מקורם בכנסים שהתקיימו בברלין ובירושלים. בעריכת החוברת שיתפה מערכת 'פעמים' פעולה עם ריימונד לייכט וגד פרוידנטל, עורכי הקובץ האנגלי על שטיינשניידר הרואה אור במקביל בהוצאת 'בריל' שבהולנד Studies on Steinschneider: Moritz Steinschneider and the Emergence of the Studies of Judaism in Nineteen-Century Germany אנו מודים להם על שיתוף הפעולה הידידותי והפורה. מטבע הדברים יש חפיפה מסוימת בין כותבי המאמרים שב'פעמים' לאלו שבכרך האנגלי.

פותח את החוברת מאמרו של יוסף ינון (פנטון) הבוחן את התרומה המרשימה שתרם שטיינשניידר לחקר הערבית-היהודית ותרבותה באמצעות מחקריו הביבליוגרפיים המפורטים, הביקורות והקטלוגים, ומעל הכול באמצעות ספרו 'הספרות הערבית של היהודים'. פנטון דן בגישתו של ספר זה בהקשר של האנציקלופדיות של המאה התשע עשרה ושל הניצנים הראשונים של חקר הערבית-היהודית.
פרופ' יוסף ינון (פנטון) מהסורבון בפריז הוא כיום חוקר אורח במכון הצרפתי למחקר בירושלים.

מאמרו הקצר של פרנץ רוזנטל המנוח על תרומתו של שטיינשניידר לחקר התרבות המוסלמית הוא מאמר קלסי שלא נס ליחו מאז שפורסם לראשונה בשנת 1958. מערכת 'פעמים' יזמה תרגום עברי של המאמר לחוברת זו, ובראשו פתח דבר של גד פרוידנטל, המציג את הקשרו וחשיבותו.
פרנץ רוזנטל (1914–2003) היה פרופ' לערבית באוניברסיטת ייל בארצות-הברית.

יצחק שורש מסיק, מתוך תעודות רבות שטרם נדפסו, ששטיינשניידר ציפה שבעקבות האמנציפציה תתקיים קהילה יהודית משוחררת מכל כפייה דתית, מפולחן אחיד ומספרי קודש שהמיתוס פוגם בהם. שטיינשניידר התייחס בזלזול לרבנים מודרניים ולבתי המדרש המתוקנים שלהם, ותבע לשלב את מדעי היהדות במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה (על פי המתכונת הגרמנית). הוא קיווה שבאווירה חילונית תתקיים ותתחדש המודעות ההיסטורית היהודית, ושיצמחו מתוכה נאמנות ליהדות, שגבולותיה ייקבעו מחדש.
יצחק שורש הוא פרופ' אמריטוס בסמינר התאולוגי היהודי לרבנים בניו-יורק, ושימש נגיד של המוסד הזה.

אברהם דוד בוחן את תרומתו של שטיינשניידר לחקר ההיסטוריוגרפיה היהודית. שטיינשניידר עסק בתחומים הרבה בתרבות ישראל, הן המקורית הן זו המתורגמת. הוא הקדיש להיסטוריוגרפיה היהודית שני מחקרים בגרמנית: האחד ספרו 'הספרות ההיסטוריוגרפית של היהודים בדפוסים ובכתבי-יד', שבו סקר כל חיבור בתחום זה, והאחר שני פרקים בערך האנציקלופדי המקיף שכתב על הספרות היהודית, ושאף יצא לאור כספר בתרגום לאנגלית ולעברית. בשני מחקרים אלה סקר שטיינשניידר את ההיסטוריוגרפיה היהודית לדורותיה על פי מידע רלוונטי מכל המקורות האפשריים, ואף היטיב להציב את החיבורים בסדר ובמיון משלו.
ד"ר אברהם דוד הוא לשעבר חוקר ראשי של כתבי-יד בספרייה הלאומית בירושלים.

אירנה א' זוויפ מציגה את פנייתו של שטיינשניידר למחקר ביבליוגרפיה בהקשרה בסוציולוגיה ובפוליטיקה של הידע. בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה הצטרף שטיינשניידר במרץ למיזם התרבותי של יום טוב (לאופולד) ליפמן צונץ, שעיצב את ההיסטוריה הספרותית היהודית באמצעות 'חכמת ישראל'. בתקופה מוקדמת זו היה אחד האתגרים העיקריים של חוקרי יהדות ליצור מקבילה יהודית משמעותית לפילולוגיה הגרמנית הלאומית, שנוצרה מתוך זיקה לפילוסופיה הדיאלקטית של ההיסטוריה מיסודו של הֶגֶל. בשנותיו האחרונות צריך היה שטיינשניידר, שהפך קוסמופוליטי יותר ויותר, למצוא דרכים להמשיך את מחקריו בספרות היהודית הלאומית אף שפסל את רעיון התרבות הלאומית. ההבניה הביבליוגרפית של מדע אוניוורסלי בלבוש עברי – כפי שהיא מודגמת ביצירת הענקים על התרגומים העבריים משנת 1893 – הייתה פתרון יעיל, לכאורה 'טבעי', לדילמה פוליטית-מחקרית זו.
פרופ' אירנה א' זוויפ מלמדת עברית ומדעי היהדות באוניברסיטת אמסטרדם.

משה אידל סוקר במאמרו את עיסוקם של ראשוני החוקרים של 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה במגוון תחומים רחב בחקר היהדות. שטיינשניידר בלט בתוכם כמי שהקיף בפעילותו את מרב המקצועות בספרות היהודית ובמקורותיה, כמעט תמיד מבחינה ביבליוגרפית. למרות הסתייגותו מהקבלה, הקפיד שטיינשניידר לתאר בקפדנות ספרים וכתבי-יד גם בתחום זה. במאה העשרים התמקצעה הפעילות האקדמית והתפצלה לתחומים שונים. לדעת אידל, גרשם שלום המשיך את הפעילות הביבליוגרפית של שטיינשניידר בתחום הקבלה, אם כי בהעמקתו חרג בהרבה מעבר למטרותיו של שטיינשניידר עצמו.
משה אידל הוא פרופ' אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, עמית בכיר במכון שלום הרטמן וחתן פרס ישראל למחשבת ישראל.

ספרו של שטינשניידר על התרגומים העבריים בימי הביניים הוא בבחינת ענק שרובנו ככולנו ננסים העומדים על כתפיו. אך למרות היותו ספר יעץ שאי אפשר בלתו, זהו ספר שאינו מעניק למעיין בו תמונה מלאה של נושאו, הווה אומר של התהליך ההיסטורי שבאמצעותו נוצר קורפוס התרגומים העבריים של ימי הביניים. גד פרוידנטל מתאר בעיה זו במאמרו ומנסה להתחקות אחר הסיבות לה. הוא תוהה על המטרות שהציב לעצמו שטישניידר בחיבורו ומצביע על תוצאות לוואי שלהן.
פרופ' גד פרוידנטל מלמד באוניברסיטת ז'נווה.

שטיינשניידר כתב כמה חיבורים שהפכו מיד עם פרסומם לקלסיקה בתחומם, אבל ספרו 'התרגומים העבריים של ימי הביניים והיהודים כמתרגמים', שפורסם בשנת 1893, היה ונותר עד היום הישגו החשוב ביותר. מאמרו של בצלאל מנקין דן בהתהוותו ובהתפתחותו של החיבור, שלב אחרי שלב, במשך קרוב לארבעים שנה. דגש מיוחד ניתן לטיוטה הראשונה של החיבור, שנכתבה בשנת 1884, בצרפתית, ושהוגשה לתחרות מטעם האקדמיה הצרפתית על פרס לחיבור בנושא התרגומים העבריים של ימי הביניים. למאמר מצורף תרגום עברי להקדמה של שטיינשניידר לטיוטה שלו.
פרופ' בצלאל מנקין מלמד באוניברסיטת מרילנד.

מאמרו של נחם אילן מתמקד בתחום ששטיינשניידר היה בין מציבי היסודות למחקרו – הספרות הצוּפית היהודית. עד לאחרונה נחשב 'חובות הלבבות' לבחיי אבן פקודה, שנכתב בסרגוסה סביב 1070, החיבור הצוּפי היהודי הראשון. טובה בארי הראתה בספרה 'לדויד מזמור' כי קדם לו דויד הנשיא בן יחזקיהו ראש הגולה, שחי בבבל במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. עוד הראתה שבגניזה נמצאו שירי פרישות (זֻהְדִיַּאת) שהיו מוכרים במצרים כבר במאה האחת עשרה. אילן מציע לחפש השפעות צוּפיות במדרשי ארץ-ישראל המאוחרים ובחומר קראי קדום, ולבחון מחדש את חיבורי רב סעדיה גאון. עוד מתבקש לעיין מחדש בסוגת האִסְרַאאִילִיַּאת כדי לשחזר שני תהליכים באופן מדויק יותר: את הדהודו של המינוח הצוּפי בפי יהודים ואת הטמעתו ב'אִסְרַאאִילִיַּאת'. אפשר שהד עמום להשפעות סגפניות ולאו דווקא צוּפיות על היצירה היהודית במזרח בוקע גם ממשליו של סעיד בן באבשאד. ושמא יימצאו הדים למגעים בין החסידים היהודים לעמיתיהם המוסלמים גם בחיבורי נוצרים מן המרחב הבבלי.
פרופ' נחם אילן מלמד במכון לנדר בירושלים.

בהקדמתו למאמרו של שטיינשניידר 'הספרות העממית של היהודים' (1870) מציג אותו עלי יסיף כדיון התאורטי הראשון הידוע לנו בפולקלור היהודי. הוא מבקש לחשוף כיצד תפס שטיינשניידר את המושג פולקלור, ומה משמעותו של מושג זה בתרבות היהודית. שטיינשניידר כתב את מאמרו בשיאה של תקופת ה-volkskunde, חקר הפולקלור הגרמני, במאה התשע עשרה. יסיף מציג את הישענותו של שטיינשניידר על התאוריה ששלטה בזמנו זו ואת הדרכים הרבות שבהן סטה ממנה. הוא אף סוקר את מחקריו הרבים של שטיינשניידר בתחומים מגוונים של הפולקלור היהודי ואת תרומתו העצמאית לתחום זה.
פרופ' עלי יסיף מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב

שמואל ורסס המנוח דן במאמרו בפרדוקסים של כתיבתו של שטיינשניידר בעברית ועל יידיש. ורסס מעלה כי שטיינשניידר לא רק הפגין בפרסומיו בלשון העברית שליטה מוחלטת בלשון חכמים עברית טבעית, אלא אף נזקק לה באורח טבעי באיגרותיו אל ידידיו ומיודעיו כלשון הבעה קולחת כדבר איש אל רעהו, וזאת למרות ההצהרות העקרוניות והפסקניות שפרסם ברבים מדי פעם בפעם בדבר חוסר הרלוונטיות של הלשון העברית כלשון תקשורת בעת החדשה. בדומה לכך שטיינשניידר תרם תרומה רבת ערך לחקר התפתחות לשון יידיש וספרותה כאשר פרסם החל בסוף שנות הארבעים של המאה התשע עשרה רשימת כתבי-יד של יצירות ביידיש קדומה במגוון סוגות, כתבי-יד שמצא באוסף אופנהיים בספריית הבודליאנה. אף שיחסו העקרוני ליידיש היה שלילי, הקדיש שטיינשניידר ממיטב מרצו וזמנו על מנת לפרסמה ברבים, ופרסומיו אלה מסייעים עד היום הזה לחוקרי היידיש העתיקה. ביחסיו של שטיינשניידר עם בני דורו היו גלומים אפוא פרדוקסים רבים, שנבעו מסתירות בין הצהרות אידאולוגיות לבין מעשים ויחסי אנוש שנרקמו בפועל.
שמואל ורסס ז"ל (1915–2010) היה פרופ' אמריטוס לספרות עברית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית. ייתכן שזהו מאמרו האחרון – הוא הכין אותו לבקשת מערכת 'פעמים' אך נפטר לפני הופעת החוברת.

רמש"ש, כפי שכינו אותו בעברית, לא היה ציוני. כאשר סיפר לו מרדכי מרקוס אהרנפרייז הצעיר כי בכוונתו לכתוב היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אמר לו שטיינשניידר כי בשישים שעות יוכל ללמוד אנגלית, ותהיה לו בכך תועלת רבה יותר מאשר בכל ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה. אולם בסמינרים שקיים בערוב ימיו בדירתו בברלין, ברחוב וולנרתֵאטר 34 (לא רחוק מתאטרון שילר, שבו כנראה לא ביקר מעולם), נפגשו סטודנטים צעירים רבים שבאו לברלין, ושהיו עסוקים בגיבושה ובעיצובה של זהותם הלאומית היהודית, ובהם סטודנטים ציונים ששטיינשניידר השפיע עליהם. עם תלמידיו נמנו גוטהולד וייל, שניהל לימים את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, וארתור בירם, שהקים את בית הספר 'הריאלי' בחיפה. אבריאל בר-לבב בוחן את דמותו של שטיינשניידר כפי שהיא עולה מזיכרונותיהם של תלמידיו ומכריו הצעירים. צעיר אחר שהיה מבאי ביתו, הסופר ראובן בריינין, כתב עליו: 'הוא היה אזרח חי בעולם האותיות המתות... שטיינשניידר היה מגלה בחריפות שכלו הצלול, על ידי האותיות המתות, את הנשמה החיה של תקופות שלימות בדברי ימי עמנו וספרותו'.
ד"ר אבריאל בר-לבב מלמד במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, ועורך את 'פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח' במכון בן-צבי בירושלים.
 
במדור הביקורות בוחנת הדס הירש את ספרה של אביבה מולר-לנצט 'כסות ומסר: לבושם של יהודים בארצות האסלאם', וכן מופיעות בחוברת סיקורות.