קתדרה 152

תוכן חוברת 152

בפתח קתדרה
מיכאל אביעוז/ מנהגי מוות, קבורה ואבל בכתבי יוסף בן מתתיהו
יורם צפריר/ על עשר הערים או הדקפוליס: עיון מחודש
אורית רמון/ על מסעו של כריסטוף הרנט לארץ הקודש (1598) ומצב העדות הנוצריות בירושלים העות'מאנית
לביא שי/ ה'אלבום המשפחתי' הראשון בירושלים: חקר כרטיסי הדיוקן המצולמים של משפחת ולירו, 1900-1860
יחיעם ויץ/ שני טורים, שני פנים: דיוני הכנסת בטורים של נתן אלתרמן
נאוה וסרמן/ חברת הקדושה של חסידי גור– דגם חלופי לחברת הלומדים לקריאת המאמר המקוון יש ללחוץ כאן
יורם כהן/ כתיבה, קריאה ואוריינות במזרח הקדום

עם הספר
דפנה לנגוט – לשאלת זיהוי הצמחים הנזכרים במקרא: פרשנות, נפתולים וחידושים
ירחמיאל ברודי – הלכה והיסטוריה בארץ-ישראל הביזנטית 
חיים אבני – חלופה לארץ-ישראל?
חזקי שוהם – בין טבע לתרבות
חיים זנדברג – בין חזון לחוזה
מירון מדזיני – בדרך למדינה
חגי ארליך – גאות ושפל ביחסי ישראל-אפריקה
פרסי יד יצחק בן-צבי

נא ללחוץ כאן לתקצירי המאמרים באנגלית

Please press here for the abbreviated articles in English

פתח דבר לקתדרה 152

גיליון קתדרה 152 כולל קשת נושאים רחבה, מדיון בידיעת קרוא וכתוב בארץ-ישראל ובחברות המזרח הקדום בעת העתיקה ועד חקר החברה החרדית בישראל בימינו.
 פותח את החוברת מאמרו של מיכאל אביעוז הבוחן מנהגים הקשורים במוות, בקבורה ובאבל, והמופיעים בכתביו של יוסף בן מתתיהו. מטרת המאמר לבחון עד כמה השפיעה תרבות יוון ורומא, שבה חי יוספוס, על תיאורם של מנהגים אלה בחיבוריו. המנהגים הנדונים מתוארים הן בשכתוב שערך יוספוס ב'קדמוניות היהודים' לסיפורי המקרא שנזכרים בהם מנהגי מוות, קבורה ואבל, והן בכתביו האחרים. במאמר נבחנים מקורות מן המקרא, המזרח הקדום, הברית החדשה, הספרים החיצוניים, ספרות חז"ל וחיבורים של סופרים יוונים ורומים. מסקנת המאמר היא שאין להיחפז ולהסיק מסקנות בדבר ההשפעה היוונית או הרומית על יוספוס, אלא יש לנתח כל מקרה לגופו.
 במאמר השני חוזר יורם צפריר לדון בדֶקַפּוֹלִיס, כינוי לקבוצה של עשר ערים (או יותר) במאה הראשונה לסה"נ. בדקפוליס נכללו ערים שהיו בפרובינקייה של סוריה ממזרח לירדן – מדמשק בצפון ועד פילדלפיה (עמאן) בדרום – וכן בית-שאן (סקיתופוליס), שממערב לירדן. יש הרואים בדקפוליס כינוי שעיקרו גאוגרפי, משמע ציון של אזור, אך המחבר מצדד בדעתם של החוקרים הסבורים כי מדובר בארגון של ערים שקבוצות האליטה שבהן הצהירו על מקורן היווני ועל מחויבותן לתרבות הקלסית. לדעת צפריר היה צורך בארגון כזה כיוון שבתוך הערים וסביבן היו תושבים ממקור לא הלניסטי (דוגמת יהודים, שומרונים, יטורים ונבטים), שדיברו בלשונות מקומיות-מזרחיות, ושהתבדלו מן היוונות או שקיימו מידה מסוימת של סינקרטיזם. כדי לחזק את זהותן היוונית שיתפו ערי הדקפוליס זו את זו בטקסי פולחן, בתחרויות ספורט, במופעי תרבות ובחלוקת כיבודים – בדומה לארגון הקוֹינוֹן שהקים הקיסר הדריאנוס, ושפרח במאה השנייה לסה"נ.
 במאמר השלישי סוקרת אורית רמון את תיאור מסעו של הנוסע הצ'כי כריסטוף הַרַנט לארץ הקודש בשנת 1598 ומנתחת את התייחסותו למצב העדות הנוצריות בירושלים העות'מאנית. הרנט פרסם בשנת 1608 את יומן המסע שלו לארץ הקודש, לסיני ולמצרים, ותיאר בו בפירוט את ביקורו בירושלים. הוא התרשם במיוחד מהפולחן הנוצרי שהתנהל במקומות הקדושים בחסות השלטון המוסלמי, מהאופן שנשמר בהם הסדר, וממערכת היחסים הנינוחה יחסית ששררה בין העדות הנוצריות בעיר. הרנט ייחס את כל אלה לפיקוח העות'מאני על המקומות הקדושים. הערכתו את פועלם של השלטונות העות'מאניים בהקשר זה בולטת במיוחד על רקע הבוז שרחש להם והביקורת שמתח בכל הזדמנות על שחיתותם, חמדנותם ואכזריותם. ההסבר המוצע במאמר ליחסו המיוחד של הרנט כלפי השלטונות העות'מאניים בכל הנוגע לעדות הנוצריות נעוץ במציאות היחסים הבין-דתיים במולדתו של הכותב ובחיפוש שלו אחרי הרמוניה דתית.
 במאמר הרביעי עוסק לביא שי באוסף של כחמישים תצלומי דיוקן מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה שנתגלה ברשות משפחת ולירו, בעלי הבנק הפרטי הראשון בארץ-ישראל, ושהועבר לארכיון התצלומים של יד יצחק בן-צבי. המחבר עומד על מאפייני האוסף מבחינות שונות: גאוגרפיה, חברה, תרבות וזהות, מגדר, צילום ועוד. ניתוח האוסף חושף פלח צר של החברה הגבוהה הירושלמית במאה התשע-עשרה ומאיר היבטים חשובים בתולדות הצילום בירושלים בראשיתו, כגון דרכי הפעולה של הצלמים, ההשפעה המערבית עליהם והתאמתם לקהלי יעד שונים, מקומיים ומערביים. המחקר מעלה כי אוסף זה הוא שריד ל'אלבום משפחתי' ירושלמי ייחודי, מהראשונים שנוצרו בירושלים בידי יהודים. הוא שיקף את מערכת הקשרים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שהיו למשפחת בנקאים זו, ואת העובדה שהיא שימשה סוכן תרבות שסייע לחדירת תרבות המערב בכלל ומדיום הצילום בפרט לירושלים ולארץ-ישראל.
 במאמר החמישי דן יחיעם ויץ בשני טורים שכתב המשורר נתן אלתרמן, ושנדונו בכנסת. הדיון הראשון, בשנת 1949, נסב על החלטת הצנזור הצבאי הראשי לאסור פרסום טור שכתב אלתרמן על פירוק חטיבות הפלמ"ח. חברי כנסת מטעם מפ"ם, שהייתה אז באופוזיציה, התנגדו להחלטת הצנזור הראשי, ומנגד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון תמך בתוקף בהחלטה זאת, למרות קשריו ההדוקים עם המשורר. בפעם השנייה נדון טור של אלתרמן בכנסת בשנת 1956, ערב פרוץ מלחמת סיני. בן-גוריון קרא במליאת הכנסת טור שעסק בפריקת נשק מצרפת בנמל הקישון, פעולה שהייתה חשאית ביותר. קריאת הטור מפי ראש הממשלה נתפסה אז כאירוע חגיגי ונדיר. מתוך דיוני הכנסת בשני הטורים מצטיירים שני פנים מנוגדים של אלתרמן: איש האופוזיציה ואיש הממסד הקשור בקשר הדוק לראשי השלטון.
 במאמר השישי חולקת נאוה וסרמן על מנחם פרידמן, חוקר החברה החרדית בישראל, שטבע את המושג חברת הלומדים להגדרת חברה זו, ושכלל במסגרת זו את כל הקבוצות החרדיות. המחברת מבקשת להראות שאין דגם אחד של חרדיות אשכנזית, ומתמקדת במאמרה בחסידות גור, שיצרה לדבריה דגם חלופי לחברת הלומדים. דגם זה הושתת על עולם תוכן עצמאי, שכרוך בו שוני באורחות חיים ובפרקטיקות דתיות. בעוד שחברת הלומדים הגדירה את זהותם של החרדים הליטאים-המתנגדים על יסוד לימוד תורה רב שנים בישיבות ובכוללים, התארגנה חסידות גור על בסיס אתוס של פרישות מינית המכונה קדושה. הקדושה תובעת התרחקות מכל מה שעלול לעורר את היצר המיני, הרבה מעבר לשורת הדין ההלכתי בפרשנותה החרדית. אתוס הקדושה בחסידות גור מטביע חותם על הספֵרה הפרטית והציבורית, והוא מלַווה בדפוסים ייחודיים את התנהגותו של החסיד בינו לבין עצמו, עם משפחתו, עם סביבתו ומעל לכול עם אשתו.
 במדור 'בשדה המחקר' דן יורם כהן בסוגיית הכתיבה, הקריאה והאוריינות במזרח הקדום. במסגרת הדיון בהקשרים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים של כתיבת המקרא עולה תכופות על הפרק נושא מידת האוריינות או הליטרליות בעם ישראל ובתרבויות השכנות. פרסום ספרו של פרופ' אהרן דמסקי 'ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה' הוא הזדמנות טובה לדון בנושא זה במבט ביקורתי ומעמיק. בסקירה רחבה זו נבחנת השאלה עד כמה הייתה ידיעת קרוא וכתוב נפוצה בחברות המזרח הקדום, ובפרט מה הייתה מידת האוריינות בחברה בישראל ביחס לשכנותיה.
 במדור 'עִם הספר' שבע סקירות ספרים: דפנה לנגוט דנה בספרו של זהר עמר 'צמחי המקרא'; ירחמיאל ברודי עוסק בספרו של הלל ניומן 'המעשים לבני ישראל: הלכה והיסטוריה בארץ-ישראל הביזנטית'; חיים אבני סוקר את ספרו של גור אלרואי 'מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1905–1925'; חזקי שוהם עוסק בספרה של מיכל סדן 'הרועה העברי: גלגולם של דימוי וסמל מספרות ההשכלה לתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל'; חיים זנדברג דן בספרו של יוסי כץ 'מחזון לחוזה: תולדותיו ומורשתו של חוזה החכירה של הקרן הקיימת לישראל עם ההתיישבות העובדת, 1901–1960'; מירון מדזיני סוקר את ספרו של משה יגר 'תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית'; וחגי ארליך עוסק בספרו של אריה עודד 'אפריקה וישראל: ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל'.
 חותמים את הגיליון נימוקי השופטים להענקת פרס יצחק בן-צבי לשנת תשע"ד לאורי ארליך ופרס מרדכי איש-שלום לשנה זו לאייל בן-אליהו.

קיץ נעים וקריאה מהנה,
מערכת קתדרה