התרבות בירושלים לדורותיה

יו"ר: ישעיהו מ' גפני
מרדכי כוגן:תורה ופולחן בירושלים בסוף המאה הח' וראשית המאה הז' לפסה"נ: חידוש מול מסורת (ע)
זאב וייס:מבני הבידור להמונים בירושלים ההרודיאנית: טקסט וממצא, מציאות או דמיון?(ע)
מרטין גודמן:רומא בירושלים (א)

לעיון בתכני כנס ימי ירושלים תשעד, נא ללחוץ כאן

תורה ופולחן בירושלים בסוף המאה הח' וראשית המאה הז' לפסה"נ: חידוש מול מסורת
מרדכי כוגן
האוניברסיטה העברית בירושלים
ברבע האחרון של המאה הח' לפסה"נ, בימי המלכים אחז וחזקיהו, משבר מדיני קשה פקד את ממלכת יהודה בהשתעבדותה לאימפריה האשורית, ששלטה על המזרח התיכון מגבול מצרים עד בבל בואך הים הפרסי. בעוד יהודה כפופה לאשור, טולטלה הממלכה על ידי כמה מהלכים ורעיונות מהפכניים פנימיים. המהלך הראשון כוון לחידוש פני הפולחן בבית המקדש על ידי טיהורו מכל סממן של אלילות. נוסף על כך, נסגרו הבמות, אותם אתרי פולחן הפזורים בכל גבול יהודה, ועל ידי כך נהפך המקדש לאתר הפולחן הבלעדי בממלכת יהודה. נראה שתומכי הרפורמות היו כוהני המקדש, המלך חזקיהו ואנשי חצרו, שיחד בוודאי היו הנהנים הראשיים מצעדים מרחיקי לכת אלה. הם ניצלו את המצב המדיני שנוצר לאחר חורבן שומרון כדי להעלות את קרנה של ירושלים כעיר המרכזית בארץ. באותו זמן קם חוג רעיוני שהתבסס על תורה חדשה, פרי מחשבתם של הנביאים עמוס מתקוע והשע בן בארי, שהיו פעילים בדור הקודם בממלכת ישראל; שם הם לימדו שגורל העם תלוי בקיום חברה צודקת ולאו דווקא בפולחן הקרבנות. ישעיהו בן אמוץ אימץ תורה חדשה זו, התאימהּ והפיצהּ ביהודה וירושלים. אך כל חידושים אלה לא נקלטו בממלכה.  הרפורמה הפולחנית בוטלה בימי מנשה בן חזקיהו ורק כעבור כמה דורות נעשה ניסיון נוסף לחדש את פני הפולחן בעידודו של "ספר התורה" ש"נתגלה" בימי יאשיהו, והנבואה הספרותית השתתקה עד חידושהּ על ידי ירמיהו מענתות.

Torah and Cult in Jerusalem at the End of the 8th and Beginning of the 7th Centuries BCE: Innovation versus Tradition
Mordechai Cogan
Hebrew University of Jerusalem
During the last quarter of the 8th century BCE, in the days of Ahaz and Hezekiah, the kingdom of Judah experienced a series of political crises that led to its becoming a vassal of the Assyrian Empire, which ruled the Middle East from the border of Egypt to Babylon down to the Persian Gulf. Concurrent with Judah’s submission, the kingdom was shaken by several revolutionary movements. The first sought to renw the cult of the Jerusalem Temple by cleansing it of all signs of idolatry and closing down the bamot – the local shrines scattered about the kingdom – turning the Temple into the exclusive cult site of the kingdom of Judah. It seems that the supporters of these steps included the temple priests, King Hezekiah, and his court, who together would have been the main benefactors of such far-reaching reforms; together they took advantage of the political situation after the fall of Samaria to elevate the capital and its Temple to its central position. A second movement centered around the ideas of Amos of Tekoa  and Hosea son of Beeri, who were active a generation earlier in the kingdom of Israel; there they had taught that the fate of the nation was contingent on the existence of a just society and not necessarily the sacrificial cult. Isaiah son of Amoz adopted this new Torah, adapted it and circulated it in Judah and Jerusalem. But all these innovations did not strike root. The cult reform was annulled by Manasseh son of Hezekiah and only several generations later was another attempt made at renewal, this time supported by the “Book of the Torah” that was “discovered” in the days of Josiah, and literary prophecy was silenced until its renewal by Jeremiah of Anathoth.


מבני הבידור להמונים בירושלים ההרודיאנית: טקסט וממצא, מציאות או דמיון?
זאב וייס
המכון לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
ימי מלכות הורדוס, המלך הבנאי, מתאפיינים בבנייה רבת היקף ששינתה באופן ניכר את פני הארץ. הוא יזם, תכנן והקים מגוון רחב של מבנים, כאלו שתאמו את אורח החיים הסרמוניאליים  בארמונותיו כמו גם מבני הציבור שהוקמו לתועלת יושבי הערים בממלכתו. חיבתו של הורדוס לתרבות היוונית-רומית ורצונו לשלב את ממלכתו מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית באימפריה הרומית הביאו אותו לייסד משחקים ולהקים מבני בידור להמונים בהם נערכו תחרויות, מרוצים, הצגות ומופעים מסוגים שונים. בהקמת מבני הבידור להמונים ובעריכת התחרויות בתחומי ממלכתו – בארמונותיו או בתוככי המערך העירוני – שינה הורדוס באופן משמעותי את דפוסי תרבות הפנאי בארץ ישראל העתיקה לדורות רבים.
 תחרויות ומופעים מסוגים שונים נערכו לראשונה בפסטיבל שייסד הורדוס בירושלים לכבודו של אוגוסטוס, בשנת 28 לפנה"ס. אלו המתוארים בפרוטרוט בידי יוסף בן-מתתיהו התקיימו בתיאטרון ובאמפיתיאטרון הגדול שהקים המלך בתוככי העיר. למעט כמה מושבי אבן השייכים לתיאטרון שעמד בירושלים, ספק הרודיאני ספק הדריאני, שני המבנים שהקים הורדוס בעיר לא נתגלו עד היום והדעות חלוקות היכן הם ניצבו, אם בכלל, בתחומי המערך העירוני. העדר ממצא ארכאולוגי מטיל ספק בעדות הספרותית, שמא זו אמִתית או מדומה. ההרצאה תתמקד בעדותו של יוסף בן-מתתיהו ותבקש להגדיר את צורת המבנים שהוקמו בירושלים ולעמוד על טיבם, אופיים ומוצאם של התחרויות והמשחקים שהורדוס ייסד בעיר, זאת לאורן של עדויות אחרות מארץ ישראל ההרודיאנית ומחוצה לה. בהמשך נבחן גם את תגובת היהודים נוכח המציאות החדשה שהתהוותה בעירם ונברר בנוסף את האימפקט התרבותי שנותר בירושלים לאורך זמן.


Buildings for Mass Entertainment in Herodian Jerusalem:
Text and Artifactual Remains, Fiction or Reality?
y
Zeev Weiss
Hebrew University of Jerusalem
The reign of Herod, Builder-King, is characterized by large-scale construction that radically changed the face of the country. He initiated, planned, and built a wide range of structures, such as those befitting the ceremonious lifestyle in his palaces as well as public edifices built for the benefit of the urban inhabitants of his kingdom. Herod’s love of Graeco-Roman culture, together with his desire to incorporate his kingdom into the Roman Empire, politically, socially, and culturally, led him to establish games and construct buildings for public entertainment that would house the various types of competitions, races, performances, and shows for the entertainment of the masses. By introducing buildings for public entertainment and holding competitions in the confines of his kingdom – in his palaces or in the urban setting – Herod changed drastically the cultural leisure patterns in ancient Israel for many generations to come.
 Various types of competitions and performances were held, for the first time, in a festival Herod founded in Jerusalem in honor of the emperor Augustus in 28 BCE. Described in detail by Flavius Josephus, they were conducted in the theater and large amphitheater the king built in the city. Except for several stone seats belonging to a theater that once stood in Jerusalem, either Herodian or Hadrianic, neither of these buildings has been discovered yet. Opinions vary as to where in the city they may have stood, if at all. The absence of archaeological evidence places doubt on the literary testimony, leaving us in the dark as to whether these structures indeed existed. My lecture will focus on Flavius Josephus’s testimony and will attempt to define the shape, nature, and character of the buildings Herod constructed in Jerusalem, as well as the origin of the competitions and games he established in the city – all this in light of additional evidence from Herodian Palestine and abroad. We will also examine the Jews’ responses to this new reality in their city and will clarify the cultural impact it had on Jerusalem over time.


Rome in Jerusalem
Martin Goodman
Oxford University
When Pliny the Elder described Jerusalem just after the destruction of 70 CE as having been “by far the most famous city of the East,” how Roman did he conceive that urbs to have been? How did Romans before 70 imagine Jerusalem, and to what extent would a visiting Roman in the last decades of the Second Temple period actually have found Jerusalem to be alien and exotic? In what respects would he have felt at home, as in many provincial cities in the early empire, in an environment which looked and felt and sounded and smelt like Rome? The lecture will investigate the ways in which Jews in Jerusalem had integrated into Roman society and adopted specifically Roman cultural norms in the last century of the Second Temple, and the extent to which the idiosyncrasies of local culture would strike the eye, ear and nose of the Roman visitor.


רומא בירושלים
מרטין גודמן
אוניברסיטת אוקספורד
כמה רומית הייתה ה-urbs שפליניוס הזקן תיאר לאחר החורבן בשנת 70 לסה"נ כ"עיר המפורסמת ביותר במזרח"? כיצד דמיינו הרומאים את ירושלים לפני שנת 70, ובאיזו מידה הייתה העיר זרה ומיוחדת בעיני רומאי המבקר בעיר בעשרות השנים האחרונות של תקופת בית שני? באילו נסיבות היה מרגיש את עצמו בבית, כבערי פרובינקיה רבות באימפריה הקדומה, בסביבה שנראתה, נשמעה והדיפה ריח כמו רומא? בהרצאתי אחקור את הדרכים שבהן יהודֵי ירושלים השתלבו בחברה הרומית ואימצו דווקא נורמות רומיות במאה האחרונה של תקופת בית שני, וכן את המידה שבה התכונות הייחודיות של התרבות המקומית היו מוּכרות לעיניו, אוזניו ואפו של המבקר הרומי.

Jerusalem: A City of Prayer in the Byzantine Era
Lorenzo Perrone
Università di Bologna
Jerusalem had been a “city of prayer” long before Constantine and the Byzantines shaped it anew in the name of Christianity. During the first three centuries CE, however, the Holy City of the Jews apparently failed to become a religious center of Christianity, apart from marginal groups of Jewish-Christians who were regarded as sectarian and heretical by the ecclesiastical majority. Only the initiative of Emperor Constantine succeeded in transforming Jerusalem into a “Holy City” for the Christians, into a place of prayer even more impressive than it had been before. For the next three centuries,  the city became the focus of Christian pilgrimage to the new “Holy Land,” supported by a dynamic and ambitious ecclesiastical hierarchy and by the spread of monasticism both in the city and the Judaean Desert. Pilgrimages were undertaken “on account of prayer,” to be accomplished on the spot where Jesus lived and in the other places recording events of the early Church. Consequently, a network of sites deemed to represent the Christian topography of Jerusalem developed throughout the Byzantine period, expanding the original setting of the memorial places. But prayer was not only a matter of space and topography; it was also a matter of time. Pilgrimage meant not only physical performances of moving, visiting and seeing or touching the monuments or relics therein; it also implied a lot of spiritual activities connected to prayer, the most complex being the participation in the liturgies of the Church of Jerusalem and in other forms of public cult, besides the private devotion performed in the holy places or nearby. Such rituals included a rich annual cycle of festivals together with a daily agenda and involved the local population, pilgrims, and foreign visitors, but the prayer experience was more specifically for the clergy, monks, and “devotees,” who were engaged more or less permanently in this activity. We can hardly imagine to what extent social life was subsumed in the expressions of prayer. However, in spite of its pervasive presence, even Byzantine Jerusalem could not become an exclusivel “city of prayer.”

 

 

ירושלים: עיר של תפילה בתקופה הביזנטית
לורנצו פּרונה
אוניברסיטת בּולוניה
ירושלים הייתה "עיר של תפילה" שנים רבות לפני קונסטנטינוס, והתקופה הביזנטית עיצבה אותה מחדש בשם הנצרות. אולם במהלך שלוש מאות השנים הראשונות לסה"נ, לא הצליחה עיר הקודש של היהודים להוות מרכז דתי של הנוצרים, מלבד קבוצות שוליות בעלות סימני היכר יהודיים-נוצריים אשר נראו בעיני רוב הנוצרים כבני כת מסוימת או ככופרים. רק היוזמה של הקיסר קונסטנטינוס הצליחה להפוך את ירושלים ל"עיר קדוש" לנוצרים, למקום של תפילה, ובמידה מרשימה יותר משהייתה קודם לכן. הפרופיל של ירושלים עתה, בשלוש מאות השנים של התקופה הביזנטית, הפכה למוקד של עלייה לרגל נוצרית ל"ארץ הקודש" החדשה, הנתמכת על ידי היררכיה כנסייתית דינמית ושאפתנית ועל ידי התפשטותה של נזירות הן בעיר והן במדבר יהודה. עליות לרגל נעשו "בזכות תפילה", והיו אמורות להיעשות במקום שבו חי ישו ובמקומות האחרים שמתעדים את אירועי הכנסייה הקדומה. בעקבות זאת, התפתחה במהלך התקופה הביזנטית רשת של אתרים שהיו אמורים לייצג את הטופוגרפיה הנוצרית של ירושלים ולהרחיב את אתרי הזיכרון המקוריים. אולם תפילה לא הייתה עניין של מרחב וטופוגרפיה בלבד, אלא גם עניין של זמן. הכוונה של העלייה לרגל הייתה לא רק ביצוע פיזי של נסיעה, ביקור וראייה או נגיעה במונומנטים או בשרידים העתיקים שבתוכם; היא גם כללה פעילויות רוחניות רבות הקשורות בתפילה, כאשר המורכבת שבהן הייתה ההשתתפות בליטורגיה של כנסיית ירושלים ובצורות אחדות של פולחן ציבורי – וזאת מֵעֵבר להתבוננות הפנימית הנעשית במקומות הקדושים או לידם. בהסתמך על מערך של מקומות קדושים וכנסיות, הפכה העיר למקום פולחן שמשך את האוכלוסייה המקומית, עולי רגל ומבקרים זרים. אולם חוויית התפילה הייתה נחלתם במיוחדת של אנשי הכמורה, הנזירים וה"מסורים", אלה שהיו מעורבים באורח קבוע בפעילות זו. קשה לתאר עד כמה חיי החברה הושפעו מביטויי תפילה. בכל זאת, למרות נוכחותה המתמדת של התפילה, אפילו ירושלים הביזנטית לא הייתה יכולה להפוך ל"עיר תפילה" בלעדית.

הדפסשלח לחבר
Bookmark and Share
תקצירי המושבים הנוספים
העת העתיקה א' בית ראשון ובית שני
העת העתיקה ב': התקופה הרומית-ביזנטית
אקולוגיה ומים
חידושים בארכאולוגיה של ירושלים לפני תקופת המקרא ובמהלכה
מירושלים לאליה קפיטולינה – חורבן והתחדשות
ירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה
ירושלים מימי האיובים ועד העות'מאנים
הרים סביב: הרי ירושלים וקדושתם לשלוש הדתות
ירושלים: סמל ודימוי
ארכאולוגיה ופוליטיקה - ההתפתחויות המדיניות בארץ ישראל בעת החדשה (1799–1948)