אקולוגיה ומים

יו"ר: רוני אלנבלום
רוני אלנבלום:מים מרחוק: חשיבות אמות המים בירושלים (א)
חיים גבירצמן:אספקת המים לירושלים המודרנית (ע)
ואנסן לְמיר:הצָמָא של ירושלים: תולדות עיר הקודש באמצעות מֵימיה, 1850–1948
(א)

לעיון בתכני כנס ימי ירושלים תשעד, נא ללחוץ כאן

Water from Afar: The Importance of the Jerusalem Aqueducts
Ronnie Ellenblum
Hebrew University of Jerusalem
“It must be understood,” writes Cyril Mango, “that water consumption has more to do with culture than physical necessity. The amount of water we drink is relatively small, whereas bathing is a matter of social custom.” 1 The present paper argues the opposite: that the dimensions and prosperity of the Roman cities was to a large extent dependent upon their ability to construct aqueducts that would supplying an ample amount of running water. Roman cities rarely depended only on rainfall or on the water supplied by rivers, lakes, or wells, even in cases such as Tiberias where water was always available. The aqueducts were more important during the summer and autumn  because they enabled the operation of latrines, bathhouses, fountains, palaces, and other public facilities. In fourth-century Rome, for example, eleven aqueducts supplied water to eleven large bath-buildings, 856 smaller ones, 1352 public cisterns, and 144 public lavatories.
The dependence on running water was even more crucial in Jerusalem as a center for pilgrimage, purification, and animal sacrifice. The accumulated average rainfall in Jerusalem, even if adequately collected and stored, could provide for the basic needs of no more than 15,000 people. An aqueduct system could have doubled and even tripled this number. I will also maintain that aqueduct systems were abandoned not only out of mere negligence or the lack of technical skills, but because of extended periods of drought that halted the functioning of the aqueducts during the summer and autumn.


מים מרחוק: חשיבות אמות המים בירושלים
רוני אלנבלום
האוניברסיטה העברית בירושלים
"יש לזכור", כותב סיריל מנגו, "שצריכת מים הנה צורך חברתי יותר מאשר צורך פיזי. כמות המים שאנחנו שותים קטנה באופן יחסי, בעוד שמנהגי הרחצה הם עניין חברתי".1  בהרצאתי אטען את ההיפך: שממדי הערים הרומיות ורווחתן הותנו במידה מרובה ביכולת להקים מובילי מים שיספקו להן מים זורמים בכמות מספקת. ערים רומיות לא היו תלויות רק במי הגשמים או הנהרות, האגמים או הבארות, גם במקרים כמו בטבריה, שבה מֵי הכינרת היו זמינים תמיד. אספקה של מים זורמים הייתה חשובה במיוחד בעונות הקיץ והסתיו כיוון שאִפשרו גם את תפעולם של לטרינות,  בתי מרחץ, מזרקות, ארמונות ומתקני נוחות עירוניים אחרים. ברומא של המאה הרביעית, למשל, היו 11 מובילים שסיפקו מים ל-11 בתי מרחץ, 856 מתקנים קטנים יותר, 1352 מאגרי מים ציבוריים ו-144 לטרינות ציבוריות.
התלות במים זורמים הורגשה במיוחד בירושלים בשל היותה עיר של צליינות, טהרה והקרבת קרבנות. גם אם ניתן היה לאגור את כל מי הגשמים שירדו בירושלים הם היו יכולים לספק את הצרכים הבסיסיים של 15,000 אנשים בלבד. מערכת הובלת המים הייתה יכולה להכפיל ולשלש את מספר התושבים בעיר. בהרצאתי אטען גם כי נטישת מערכות המים לא נבעה בשל הזנחתן או בשל אובדן יכולות הנדסיות, אלא בשל תקופות ארוכות של בצורת שהפכו את אמות המים לחסרי תועלת בקיץ ובסתיו.


אספקת המים לירושלים המודרנית
חיים גבירצמן
האוניברסיטה העברית בירושלים
בתקופת הבית הראשון צריכת המים בירושלים הסתכמה בכ-0.1 מלמ"ש (מיליון מטרים מעוקבים בשנה) ובתקופת הבית השני היא הגיעה לכ-1.0 מלמ"ש. במשך כ- 2000 שנה לא התרחשו שינויים משמעותיים באספקת המים. בתקופת המנדט הבריטי הופעלו לראשונה משאבות חשמליות ואספקת המים לירושלים הגיעה לכ-5.5 מלמ"ש, ואילו במלחמת העצמאות ירושלים העברית הייתה במצור, ללא כל אספקת מים חיצונית.
מאז הקמת מדינת ישראל נבנו ארבעה מפעלים המספקים יחד כ-100 מלמ"ש לירושלים רבתי (כולל רמאללה, מעלה אדומים ועוד). חברת מקורות מעלה את המים לירושלים וחברת הגיחון מעבירה אותם לבתים של 700,000 התושבים באמצעות צנרת, שאורכה 1200 ק"מ. צריכת המים ממשיכה לגבור עקב הגידול במספר התושבים והעלייה ברמת החיים, וכיום נבנה הקו החמישי לירושלים דרך מנהרה חדשה בעלות כוללת של 1.5 מליארד ש"ח. האספקה הכוללת של חמשת הקווים תגיע לכ-250 מלמ"ש.
השפכים של ירושלים זורמים היום למערב ולמזרח. במערב – מט"ש (מפעל טיפול בשפכים) שורק אוסף את הביוב מאגני הניקוז של נחלי שורק ורפאים, ומטפל בכ-30 מלמ"ש שפכים, ומֵי הקולחים משמשים להשקיה בשפלת יהודה. במזרח – אין עדיין מערכות מסודרות. מתקן התפיסה בקדרון אוסף 10 מלמ"ש שפכים ומטפל בהם באופן ראשוני. מט"ש נבי מוסא, הנמצא בהקמה, יאסוף 10 מלמ"ש שפכים מנחל אוג. מי הקולחים במזרח משמשים להשקיה של מטעי דקלים בבקעת הירדן.

 

 

The Water Supply to Modern Jerusalem
Haim Gvirtzman
Hebrew University of Jerusalem
In the First Temple period, the total water usage in Jerusalem was 0.1 MCMY (million cubic meters per year) an in the Second Temple period it was 1.0 MCMY. There were no significant changes in the water supply to Jerusalem for the next 2000 years. During the British Mandate, the electric pump began to be used and the water supply to Jerusalem increased to 5.5 MCMY, but in the War of Independence Jerusalem was under siege and had  no external water supply. 
Since the establishment of the State of Israel, four new plants supply 100 MCMY to the Jerusalem metropolis (including Ramallah and Maaleh Adumim). The Mekorot Company conveys the water to the city and the Gihon Company distributes it to 700,000 citizens through 1200 km-long pipes. The water consumption will continue to increase due to the growing population and the rise in the standard of living. Thus, a fifth plant is being built through a tunnel with a budget of NIS 1.5 billion. The total water supply of the five plants will reach 250 MCMY.
Jerusalem’s sewage currently flows to the west and east. In the west – 30 MCMY of sewage is collected and treated at the Soreq plant while the effluents are used to irrigate the Shefelah (Coastal Plain). At the east –no such modern plants are yet in operation. The Kidron catchment system collects 10 MCMY, and the Og plant, which is under construction, will treat another 10 MCMY. These effluents are used to irrigate palm trees in the Jordan Valley.


The Thirst of Jerusalem : A Water-History of the Holy City, 1850–1948
Vincent Lemire
Université Paris-Est, Marne-la-Vallée
In order to placethe urban and material aspects of Jerusalem’s history front and center, to get beyond
sectarian divisions while still taking into account the religious significance of the city and the conflicts at play, I studied the “water-history” of Jerusalem from 1840 to 1948. This methodological approach did not involve amassing a historical monograph of the hydraulic network of a given territory asmuch as attempting to create a historical overview of an urban society through the analysis of territorial, social, political, and religious issues affecting the supply and distribution of its potable water. A history through water, not a history of water. In addition to the thematic shift inferred by thisapproach, my study allowed me to tap into a wide variety of documentary resources, water being, by definition, ian object of exchange between communities and across borders in every era.

 

הצָמָא של ירושלים: תולדות עיר הקודש באמצעות מֵימיה, 1850–1948
ואנסן לְמיר
אוניברסיטת פריז-מזרח
על מנת להציב את ההיבטים העירוניים והחומריים של תולדות העיר במרכז מחקרנו, להתעלות מעל החלוקות הכיתתיות בעוד שתילקח בחשבון המשמעות הדתית של העיר וסכסוכיה, חקרתי את "תולדות המים" של ירושלים בין השנים 1840 ל-1948. בגישה מתודולוגית זו לא מדובר בתיעוד מונוגרףפי- היסטורי של מערכת המים של אזור מסוים, אלא נעשה ניסיון לערוך סקירה היסטורית של חברה עירונית דרך ניתוח נושאים טריטוריאליים, חברתיים, פוליטיים ודתיים שהשפיעו על אספקת מֵימיה הראויים לשתייה וחלוקתם בעיר. תולדות העיר באמצעות המים, לא תולדות המים. נוסף על השינוי התימטי על לפי גישה זו, המחקר אִפשר לי לבדוק מִגוון רחב של משאבים מְתעדים, כאשר המים, על פי הגדרתם, מתחלפים בכל תקופה בין קהילות ומֵעֵבר לגבולות.

הדפסשלח לחבר
Bookmark and Share
תקצירי המושבים הנוספים
העת העתיקה א' בית ראשון ובית שני
העת העתיקה ב': התקופה הרומית-ביזנטית
התרבות בירושלים לדורותיה
חידושים בארכאולוגיה של ירושלים לפני תקופת המקרא ובמהלכה
מירושלים לאליה קפיטולינה – חורבן והתחדשות
ירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה
ירושלים מימי האיובים ועד העות'מאנים
הרים סביב: הרי ירושלים וקדושתם לשלוש הדתות
ירושלים: סמל ודימוי
ארכאולוגיה ופוליטיקה - ההתפתחויות המדיניות בארץ ישראל בעת החדשה (1799–1948)