קתדרה 147

תוכן חוברת 147

בפתח קתדרה
יעקב אשכנזי ומרדכי אביעם/ חורבת בתה: כפר ומנזריו - לדמותו של מרחב כפרי נוצרי בארץ-ישראל בשלהי העת העתיקה
יהושע פרנקל/ תיאור ירושלים בחיבור פרסי-מוסלמי מן המאה השתים-עשרה
 
שלומית לנגבוים/ ועדי המושבות ותרומתם להתפתחות מושבות העלייה הראשונה 1882–1918
יאיר זלטנרייך/ דימויים הדדיים של מורים ואיכרים במושבות הגליל בתקופת היישוב
אלעד בן-דרור/ 'שומר החומות האחרון של הכפר העיברי הראשון': יצחק בן-צבי ויהודי פקיעין
ראובן גפני/ מקדש מעט בהיכל המדע: התפילה בציבור ומשמעותה באוניברסיטה העברית בראשיתה
בשדה המחקר

יעקב ברנאי/ 'והחורבן הזה בעצם נעלם': כמה בירורים היסטוריוגרפיים בעקבות הופעת הספר 'החורבה' ומחקרים נוספים
עם הספר

תמי רזי/ בין אובייקט לסובייקט: ילדות ונעורים במהפכות לאומיות
עדי פורטוגז/ בין המצפון לפנטזיה
יחיעם ויץ/ פנחס ספיר – בין עָצמה לחולשה
ישראל ברטל/ בא לקלל ונמצא מברך

נא ללחוץ כאן לתקצירי המאמרים באנגלית

Please press here for the abbreviated articles in English

פתח דבר קתדרה 147
במרכז גיליון קתדרה 147 שני מוקדים מרכזיים: הגליל וירושלים.
את החוברת פותח מאמרם של  יעקב אשכנזי ומרדכי אביעם הסוקר את הממצאים הארכאולוגיים מן התקופה הביזנטית שהתגלו באזור כרמיאל. לפחות שבעה אתרים נוצריים פזורים בשטח המוניציפלי של העיר, ואחד מהם, חורבת בתה, היה כפר מבוצר. סביב הכפר הזה, על גבעות בהיקף של כמה מאות מטרים, מצויים שישה מתחמים שהמחברים מזהים כמנזרים. ריכוז הממצאים בשטח מצומצם והשתמרותם הטובה יחסית, יחד עם מחקר השוואתי של מתחמים נזיריים-כפריים קרובים במזרח, מאפשרים לדעתם לראות בחורבת בתה מקרה מבחן להבנת היחסים בין כפר למנזר במזרח הנוצרי בשלהי העת העתיקה.
במאמר השני בחוברת מביא לראשונה יהושע פרנקל תרגום עברי של תיאור ירושלים בחיבור פרסי-מוסלמי מן המאה השתים-עשרה. במרכזו של הפרק העוסק בירושלים מצוי תיאור של 'שבת האור' (השבת שלפני חג הפסחא הנוצרי) בכנסיית הקבר. התיאור אנכרוניסטי בבירור, אך אין בכך – לדעת המחבר – כדי לבטל את תרומתו להארת ההיסטוריה של יחסי נוצרים–מוסלמים בתחומי העיר במאות הראשונות לכינונה של הח'ליפות האסלאמית.
במאמר השלישי בחוברת עוסקת שלומית לנגבוים בניהולן של ארבע ממושבות העלייה הראשונה ובתרומתם של ועדי המושבות להתפתחותן. לטענתה, התמקד המחקר עד כה בעיקר בפועלם של  הברון רוטשילד וחברת יק"א בניהול המושבות והיא מבקשת לאזן את התמונה ולהציג בהרחבה את ועד המושבה, הגוף הייצוגי והציבורי של הנהגת המושבה, ואת פועלו. המאמר מתחקה אחר מהותו, מבנהו ותפיסותיו של ועד המושבה ואחר המפעלים והמוסדות שיזם, הקים, מימן וניהל במושבות.
במאמר הרביעי בחוברת מנתח יאיר זלטנרייך את הדימויים ההדדיים של מורים ואיכרים במושבות הגליל מראשיתן ועד תום המרד הערבי ב-1939. במושבות, שסבלו ממצב כלכלי רעוע, שלטה לדעתו תרבות איכרית שמרנית שהתקשתה לאמץ וליישם במלוא היקפם את ערכי החברה והאדם שנטעה הציונות המתחדשת. על רקע זה התפתח מתח רב בין האיכרים לבין מורי בתי הספר המקומיים. המורים, שראו את עצמם נושאי בשורת הקִדמה, סברו שהחילוניות היא תנאי הכרחי להפנמת מושגי המודרנה וליישומם והאיכרים השמרנים והמסורתיים יותר דחו תפיסה זו. המחבר מצביע על התסכול שהלך והצטבר לאורך השנים בלִבות האיכרים עד שלבסוף הוביל לאלימות גלויה כלפי המורים.
המאמר החמישי של אלעד בן-דרור מוקדש ליצחק בן-צבי (שבימים אלה מלאו חמישים שנה לפטירתו) וליחסו המיוחד לקהילת יהודי פקיעין. בן-צבי בא לפקיעין ב-1922 ומאז נקשר ליהודי המקום בקשר אמיץ. הוא ראה בקהילת עובדי אדמה זו סמל לרצף היהודי בארץ-ישראל והחל לחקור אותה. ההתיישבות הציונית הייתה בעיניו המשך ישיר של היישוב הקדמון בארץ, ולפיכך קהילת פקיעין הייתה מבחינתו סמל שאסור היה שיאבד דווקא בשעה שהיהודים חוזרים לארצם. הוא ניסה לסייע ליהודי פקיעין בכל דרך, אולם מסיבות מגוונות לא צלחה פעילותו, ובפקיעין נותרה מאז 1938 רק משפחה יהודית אחת. בשנת 1955 הצליח בן-צבי, בהיותו נשיא מדינת ישראל, להקים בסמוך לפקיעין את המושב פקיעין החדשה. המאמר מציג לראשונה את קורותיה של הקהילה ומתאר את שיתוף הפעולה המוגבל שזכה לו בן-צבי מצד הגורמים השונים בממסד הציוני, שלא ייחסו לשימורה את החשיבות הרבה שייחס לה נשיא המדינה השני.
במאמר השישי בחוברת בוחן ראובן גפני את האופן שבו התנהלה התפילה בציבור באוניברסיטה העברית בשנים 1917–1948 ואת השינויים שהתחוללו בעניין זה לאורך התקופה: מן השנים הראשונות, שבהן לא נערכה באוניברסיטה כל תפילה מאורגנת, עד שהוכנס ספר תורה באופן רשמי לאחת המעבדות המדעיות שפעלו בהר הצופים, ועד מיסוד התפילה באוניברסיטה – אם גם באופן חלקי – לנוכח דרישת חברי הסתדרות הסטודנטים הדתיים 'יבנה'. בחינת הדברים מעלה כי למרות החשיבות שאפשר היה להעניק לתפילה בציבור (או להקמתו של בית כנסת) באוניברסיטה, ולמרות הצורך במקום תפילה שישמש את הסטודנטים הדתיים, העדיפו קברניטי האוניברסיטה, מסיבות אידאולוגיות ומעשיות, שלא להקים בה בית תפילה רשמי, ולאפשר תפילה בציבור רק באופן רשמי למחצה ומשתמע.
במסגרת המדור 'בשדה המחקר' סוקר יעקב ברנאי את הספר 'החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים', שיצא לאור בשנת תש"ע. המחבר סוקר כמה מן המאמרים המרכזיים המופיעים בספר ומותח ביקורת מחקרית על כמה מהם – בין השאר טשטוש אופייה השבתאי של עליית החבורה של ר' יהודה החסיד ב-1700, שקורותיה  הן מרכיב מרכזי בתולדות החצר ובית הכנסת שהוקם בה. אגב כך הוא עורך כמה בירורים השוואתיים היסטוריוגרפיים בשאלות הקשורות בתולדות היישוב היהודי בירושלים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.  

חותמות את הגיליון ארבע סקירות ספרים: תמי רזי סוקרת את קובץ המאמרים 'ילדים בראש המחנה: ילדות ונעורים בעיתות משבר ותמורה חברתית' בעריכתן של יעל דר, טל קוגמן ויהודית שטיימן; עדי פורטוגז דן בספרה של ניצה הראל, 'מצפן: המצפון והפנטזיה'; יחיעם ויץ עוסק בביוגרפיה של יצחק גרינברג על פנחס ספיר וישראל ברטל דן בספרו של שלמה זנד, 'מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?'.

קריאה נעימה וחג אביב שמח,
מערכת קתדרה     

 

תקצירי המאמרים באנגלית  תקצירי המאמרים באנגלית
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
Bookmark and Share

יד יצחק בן-צבי


אבן גבירול 14, רחביה, ירושלים
טלפון: 02-5398888

דרכי הגעה  I  מפת האזור 
טלפונים ודוא"ל  I  צור קשר 
מענה תוכן מהמומחים שלנו