על מה כתבנו על מה כותבים היום בין גיליון 1 לגיליון 220 של "עת-מול"

 
על מה כתבנו על מה כותבים היום בין גיליון 1 לגיליון 220 של "עת-מול"

זאב גריס


בספר של מעשיות ושבחים חסידיים שההדיר ישעיה וואלף ציקרניק,מעשיות ומאמרים יקרים, ז'יטאמיר תרס"ב, מסופר על התקרבותו של ר' יעקב יוסף מפולנאה לרבו לימים ר' ישראל בעל שם טוב :

הנה הרב הקדוש 'התולדות' הנ"ל לא היה מכיר מקודם את הבעש"ט, כי לא ראה אתו עדין, רק שמע ממנו ולא האמין בו, והבעש"ט רצה למשוך אותו אליו. פעם אחת בא הבעש"ט לעיר שאריגראד, שהיה אז 'התולדות' רב שמה, בימי הקיץ בבקר השכם, בעת שהוליכו את הבהמות למרעה. ויעמוד עם העגלה שלו ברחוב העיר ויקרא לאיש אחד שהיה מוליךהבהמות למרעה ויספר לו איזה מעשה. וכאשר עבר דרך שם עוד איש אחד היטה אזנו לשמוע מה שמספר ויישר בעיניו המעשה.  ואחר כך בא עודאיש וכן עוד כמה אנשים עד שהמשיך הבעש"ט בסיפורי המעשיות שלו את כל בני העיר, שבאו כולם ועמדו שם אצלו לשמוע הסיפורי מעשיות. והשמש מבית הכנסת עמד גם כן ביניהם,
והרב הקדוש 'התולדות' היה מנהגו לפתוח הבית הכנסת בשעה שישית וחצי, וביום הזה בא רב הקדוש' התולדות' 
להבית הכנסת וראה כי היא עדין סגורה, וידוע כי היה קפדן בטבעו, ויחר לו מאד על זה. והבעש"ט סיבב אז שילך
מאתו השמש, וילך השמש לפתוח הבבית הכנסת. כאשר ראה אותו הרב הקדוש  'התולדות' הקפיד עליו מאד וישאל אותו:' מה זה? מדוע לא באו עוד האנשים הרגילים לבוא לבית הכנסת להתפלל?'ויספר לו השמש, כי יש אחד אורח עומד ברחוב בכל יום העיר ומספר מעשיות וכל בני העיר עומדים אצלו. ויחר מאד להרב הקדוש 'התולדות'
על דבר זה. אמנם לא הועיל לו כלום והוכרח להתפלל ביחידות. ואחר התפילה ציוה על השמש שיביא אליו האורח מספר המעשיות ויכה אותו (איהם שמייסען) עבור שבטל הקהל מלהתפלל בציבור. והבעש"ט גמר והפסיק מלספר המעשיות וילך לך איזה אכסניא. וילך השמש ויבקש אותו וימצאהו. ויאמר לו הרב דמתא קורא אותו שיבוא
אליו. וילך הבעש"ט תיכף להרב הקדוש 'התולדות' ובבוא אליו אמר לו בהקפדה גדולה ובלשון 'אתה': 'אתה
הוא שבטלת הקהל מתפילה בציבור?'  אמר לו: ' רבי אני הוא' וקרא אותו הבעש"ט 'רבי' ואמר לו:
 'אבקש ממכם שלא תקפידו עלי ואספר לכם איזה מעשה'. אמר לו: 'ספר'. ויספר לו הבעש"ט איזה מעשה ונתפעל
מאד מהמעשה עד שנחה דעתו ולא הקפיד עליו עוד. גם התחיל לדבר להבעש"ט מעט בלשון כבוד ואמר לו
בלשון: 'אתם. והבעש"ט לו אמר לו עוד : 'רבי', רק לשון 'אתם'. אחר כך אמר לו הבעש"ט: ' אם תרצו אספר לכם עוד איזה מעשה'. אמר לו: 'ספרו'  ויספר לו הבעש"ט עוד איזה מעשה ונתפעל עוד יותר מהקודם, עד שהתחיל לאמור להבעש"ט : 'רבי' והבעש"ט התחיל לאמור לו בלשון : 'אתה' ואמר לו: ' אם תרצה אספר לך עוד מעשה'
אמר לו:' ספרו' וכשגמר המעשה השלישית אמר לו הרב הקדוש 'התולדות' להבעש"ט: עתה יכול אני לישבע כי אתה הוא הבעש"ט והנני מוכן לנסוע עמכם תיכף ולהתקשר 'לכם בכל לבי באמת'. אמר לו הבעש"ט:  ' עדיין לא התפללתי ורוצה אני לילך להתפלל'.וילך הבעש"ט להתפלל והרב הקדוש 'התולדות' הכין סעודה בשביל הבעש"ט.
 ואחר הסעודה נסעו שניהם יחדיו וילכו כל בני העיר ללוותם וגם לראות החידוש, איך שהמשיך הרב שלהם. ומאז נעשה תלמיד מובהק לבעש"ט.


                                                              י' ציקרניק, סיפורי חסידות צ'רנוביל, ההדיר
                                                                        ג' נגאל,ירושלים תשנ"ח, סי' כא, עמ' 46-44.

בחרתי לפתוח בסיפור המלמד כי לסיפור מעשה יש כוח  משיכה עצום על שומעיו וקוראיו, כוח התלוי במספר.לא אדרש כאן לניואנסים של הכותב ודרכו הספרותית בהצגת מהלך ההתקשרות, אשאיר זאת לכם. ועל מה ולמה הבאתי סיפור נאה זה? זאת מאחר ששלמה שבא, עורכו הראשון של "עת-מול" בשנים תשל"ה- תשנ"ט, כתב בפתח החוברת האחרונה שערך, חוברת 142, שראתה אור בחודש טבת תשנ"ט, כי ביקש לתת את מעשי ההיסטוריה הארץ ישראלית והיהודית כ"סיפורים מרתקים המזינים את הדעת ואת הסקרנות, מפתיעים ומהנים".דהיינו שלמה שבא תפס נכונה שאין מנחיל ידע, כובש תודעה ובונה זהות יותר טוב מסיפור, במחילה מכל כותבי האידיאולוגיות הגדולות, או המצעים המפלגתיים הקטנים לדורותיהם.

הכול יודעים כי בכל חברה ובכל זמן מספר האנשים המסוגלים לקרוא, לעכל ולהפנים כתיבה עיונית בתחום הרוח קטן מאד הוא, אף כי דווקא אנשים אלה הם המושכים את החברה קדימה ומנהיגים אותה ולא ההמונים. אבל לאידך גיסא,  סיפורים מקבעים בתודעת ההמונים מסרים  שכתיבה עיונית לא תשאיר סימנה וחותמה בתודעתם.  סוף דברי להלן בהרצאה , על הסכנה שבהזנחת השפה העברית הגבוהה ילמד, כי כשלעצמי אני בטוח שאסון הוא לחברה לוותר על ההרצאה העיונית  מרובת שכבות הלשון והפקרת הזירה והמרחב הציבורי בכתב ובעל פה רק למיטיבים להלוך כנגד רוח ההמון, שביניהם אכן  מקום של כבוד למספרי הסיפורים. 
בתחילת דרכי האקדמית כמפרסם מאמרים, נמנעתי מלהוסיף בהם סיפורים. עד שפגשתי בהשתלמות באנגליה, אחרי אישור עבודת הדוקטור, בשנת 1980, את ארנלדו מומיליאנו החוקר היהודי האיטלקי הגדול של העולם העתיק  .שמעתי אותו מרצה ברבים במכון ורבורג שבאוניברסיטת לונדון, ואחר כך קראתי את חיבוריו הנפלאים , שעשו לו שם כאחד מגדולי חוקרי העולם העתיק. להפתעתי ראיתי כי הוא פותח דבריו  בסיפור ומשלב סיפורים, הן בהרצאותיו בעל פה הן במאמריו שממריאים ומגביהים עוף. לקח למדתי מכך והוא, שבעזרת הסיפורים אפשר לעטוף  מסר עיוני עמוק ולמשוך את לב הקורא, שיודע כי הסיפורים הם מעין פרפראות לחכמה, שמהם ובהם דוגמה חיה ומעוררת את לבו ושכלו של השומע והקורא, דוגמה  המסייעת לקביעתם בתודעתו. הלכתי ואני הולך בעקבות ארנלדו מומיליאנו מאז פגישתי אתו, ואני נוהג לשלב סיפורים, במאמרי ובספרי, במקום ששילובם מוצדק במהלך הדיון.
  ייאמר לשבחם של שלמה שבא, והעורכים שבאו אחריו, חנה עמית שערכה 40 חוברות מחוברת 143 ועד לחוברת 182 וראובן גפני, העורך של "עת-מול" מחוברת 183 ואילך, הוא העורך הנוכחי, שעד כה הספיק לערוך גם הוא כארבעים חוברות, כי הקפידו על היות הסיפור מושך הלב במרכז חוברות "עת-מול".

עול גדול ותפקיד גדול קיבל על עצמו מנכ"ל יד יצחק בן צבי ד"ר צבי צמרת, כשהחליט להעביר בשנת תשנ"ט למוסד את ההוצאה לאור של "עת-מול", שאוניברסיטת תל אביב לא יכולה הייתה להמשיך ולממן הוצאתו לאור. מיום תחילת הופעת העיתון במסגרת פרסומי יד יצחק בן צבי ועד לפרישתו של ד"ר צמרת מניהול יד יצחק בן צבי לתפקיד יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, היה ד"ר צמרת חבר פעיל בעבודת המערכת. תרומתו החשובה לעיצוב ותוכן "עת-מול" פרוסה מחוברת 183  שראתה אור בשנת תשנ"ט, ועד חוברת 209  שראתה אור בשנת תש"ע. מסורת זאת ממשיך המנכ"ל הנוכחי של יד יצחק בן צבי יעקב יניב.

עדיין מחפש מחבר הסיפור הגדול על פופולאריזציה של ידע ארץ ישראל, תולדות עם ישראל ותרבותו, מזמן חידוש ההתיישבות בארץ בשלהי המאה התשע-עשרה. לא אוכל במסגרת זאת לתאר את הופעת ספרי ההיסטוריה הגדולים של עמנו, שראשיתם בתקופת התחייה, בהשפעת מעשי עמים שהתאחדו כגרמנים והאיטלקים, ורצו לבסס מורשת משותפת לכל השבטים שהפכו ללאום אחד. אצלנו אפשר להזכיר בקצרה את המעשים של כותבי היסטוריה גדולה : צבי היינריך גרץ, זאב יעבץ, שמעון דובנוב ואחרים, של ספרי כינוס מסורות כ"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי ואחריהם "ספר המעשיות" של מרדכי בן יחזקאל,וספר "מדור דור" של מרדכי ליפסון ואחרים, ולצד אלה הופעת אנציקלופדיות להרחבת ידע עם מ"האנציקלופדיה העברית" דרך "האנציקלופדיה המקראית", "האנציקלופדיה לחינוך", האנציקלופדיות למדעי החברה ולחקלאות,ואנציקלופדיה "אריאל" לידע ארץ ישראל של זאב וילנאי, שידו הייתה רבה באיסוף אגדות ארץ ישראל ופרסום מדריכים שימושיים לשמות הישובים בארץ, ועוד. אחרונה בין אלה היא "האנציקלופדיה לחי והצומח בארץ ישראל",שראתה אור ביוזמת החברה להגנת הטבע ובעריכת עזריה אלון, "אנציקלופדיה שימושית ומאוירת" ככתוב בשערה. על הערימה החלקית הזאת אפשר להוסיף לכסיקונים ממינים שונים ומשונים, כ"לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת גצל קרסל ו"לכסיקון גיאוגרפי" ו"לכסיקון פוליטי של המזרח התיכון"- שני האחרונים ניתנו כרוח ימים שחלפו, כפרס למנויי "דבר", שגם הוא חלף מן העולם, או "מילון אנציקלופדי לטבע ולחקלאות" שכתב דוד גלבוע, ועוד רבים אחרים.

כל אלה, מעט מהרבה, רובם הגדול הודפס לפני שנות השמונים למאה העשרים. הם הפסיקו להופיע עוד קודם להשתלטות מאגרי מידע באינטרנט, כי כנראה פרנסי התרבות שלנו, החפצים בהתמדת שלטונם, נטו ונוטים לספק להמוני בית ישראל לחם ושעשועים, כדי לטמטם מוחם במקום להעשירו.  
  
ראובן גפני כתב בפתח חוברת ה-200 של "עת-מול" מאמר  שבמרכזו כתבי עת חלוציים, שיועדו להפיץ ברבים את ידיעת הארץ. אבל, רק אי פה אי שם זכו חלוצי הפצת ידע פופולארי והנחלתו לרישום פעלם, ובכלל זה בעיתון "עת-מול". כך למשל זכה למאמר קצר, אחד מגיבורי מאמרו של גפני: ברוך צ'יזיק, הגנן המלומד שתכנן, בנה ושתל שדרות גנים בדמשק, בזמן השלטון העות'מאני, האיש שפרסם חוברת אחר  חוברת את "אוצר הצמחים" המופלא שלו. ברוך צ'יזיק היה בעבור "אוצר הצמחים" שלו לחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תרח"ץ, ומכאן ואילך נעלם שמו. כעבור כחמישים שנה,מקבלת פרס ביאליק הופיע, על אודות ברוך צ'יזיק, מאמר קצר ב"עת-מול" מאת דן יהב, " האיש שהביא ארזים מלבנון" חוב' 68, אב תשמ"ו, עמ' 15-14. איש מופלא זה, ברוך צ'יזיק חיבר ספר נוסף לילדים בכל גיל, ספר שממנו ובו התחלת פופולאריזציה של ידע בוטני בענייני צמחי ארץ ישראל, ידע שהיה עטוף וכרוך באגדות ומעשיות ושמו:       " צמחיאל- אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל", תל אביב תר"ץ. מהדורה שנייה יפיפיה  של הספר הזה בשם: "צמחיאל-אגדה ורקמה",ראתה אור בתל אביב תשס"ג.  זאת מהדורה מפוארת העשויה בתבנית של אלבום, בה הצטרפה לאב שכתב בעט, בתו נעמי צ'יזיק-אילון, בציור ובמעשה רקמה. במהדורה החדשה נוסף פתח דבר נלהב מאת הבוטנאי פרופ' אמוץ דפני, על תרומתו הכבירה של צ'יזיק,להפצת ידע הצומח בארץ ישראל לרבים, ודברים לזכר ברוך צ'יזיק ולתולדות בתו האמנית. במהדורה הזאת שולבו בתיאורים הבוטניים של צ'יזיק ודברי האגדה, צילומי  מעשי רקמה נהדרים של בתו, ממש מעשה חושב.
   ברוך צ'יזיק היה אחיהם של שרה, שנפלה בהגנת תל חי, של אפרים שנפל בהגנת חולדה ושל חנה, שגמרה לימודי אמנות ב"בצלאל", וכהגדרת נכדה, עידו בר-אל, שהיה עד לזמן האחרון, ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל", היא זכתה לתואר :"אלופת הצלחות בפרדסים כלומר:"אלופת עשיית גומות לעצי הדר בפרדסים". חנה צי'זיק בחרה במקום קריירה של אמנית בקריירה של פועלת, והייתה לאחת מראשי משק הפועלות, לצידה של חנה מייזל ושל חלוצות אחרות שהקימו חוות להכשרת נשים לעבודה חקלאית.

אבי המשפחה היה שמואל זנוויל צ'יזיק, שמשאת נפשו הייתה עבודת אדמת ארץ ישראל, ולשמה עלה עם שמונת בניו ובנותיו ארצה ונדד במושבות הגליל התחתון. על בנו ברוך כתבה לאחר מותו שרה אשתו, יחד עם יוסף מרגלית מעורכי העיתון לחקלאים "השדה", עיתון שהחל להופיע בשנות העשרים למאה העשרים וגם הוא כבר שבק מזמן חיים לכל חי, ספר בשם :"ברוך בנתיבותיו" , ספר שראה אור ב"ספריית השדה" .
  על משפחת צ'יזיק ובניה כתב ספר, הפלא ופלא, יהודה עציון , אחד מגיבורי המחתרת היהודית. כל כך למה? כיוון שנרעש מהתנדבותו של יונתן בלינקוב לסייע להתנחלות בישוב עופרה, בעזרת השופל הפרטי שלו וללא תשלום. וכיצד קשור יונתן בלינקוב למשפחת צ'יזיק? יונתן בלינקוב הוא בנם של חיים דב בלניקוב, מראשוני השומרים בימי העלייה השנייה ושל חיה, אחת מבנות משפחת צ'יזיק . חיים דב פרש עם חברים מארגון "השומר" והם הקימו את ארגון "המגן". הוא אבד עין בתגרה עם ערבים והיה בין אנשי ניל"י.
    ספרו של יהודה עציון "בזעתם ובדמם", מספר בקצרה את סיפורם של עוד בני משפחת צ'יזיק, יצחק שלמד, למורת רוח אביו שמואל זנוויל, באוניברסיטאות בארצות הברית ובאנגליה, והיה לקצין מחוז טול כרם בימי המנדט הבריטי, ולמושל יפו לאחר כיבושה במלחמת השחרור. יצחק צ'יזיק גמר את הקריירה שלו בשרות משרד החוץ הישראלי. עוד נזכיר את האח אהרן צ'יזיק, שהיה לוחם בהגנה, שומר וחלוץ, ולפרנסתו עבד משך רוב ימיו כמפעיל מחפר- באגר בלעז. אהרן התיישב, אחרי נדודים בארץ במושבה רחובות, בה גידל את בנו אפרים, שנקרא על שם האח שנפל בחולדה, וכמו שרוצה הגורל אפרים  למד במחזור שלי בבית הספר ברחובות. אחרונה במשפחת צ'יזיק המפוארת היא ציפורה שנישאה ליצחק גולדמן וחיה עד מותה בתל אביב, בה הייתה למתנדבת ואשה רבת פעלים.
 
הערב נציין ונוקיר פעלו של אחד מגדולי מפיצי ידע ודעת להמונים בנושאי ארץ ישראל, אלי שילר, שעשרות שנים פועל בעצמו ופרסם ספרים וחוברות ללא כל תמיכה ועזרה מוסדית, או של נדבנים. אף סיפורו הוא מן הסיפורים המופלאים שלא סופרו עדיין.
  
שתי גרסאות לשני אבותיו של העיתון, על המניע ללידתו. את הגרסא הראשונה כתב  פרופ' שלמה סימונסון בפתח חוברת 142, החוברת האחרונה שראתה אור בעריכת שלמה שבא, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב  בחודש טבת תשנ"ט. שם סיפר סימונסון כי רעיון הפצת ידע פופולארי על ארץ ישראל ועם ישראל ותרבותו, עלה בו כלקח ממלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. הוא נחרד מחוסר מחויבותו של הנוער למדינה הצעירה , מספקנותו ובורותו, והצליח  לשכנע את שר החינוך- יגאל אלון, לתמוך בהוצאה לאור של חוברת כ"עת-מול", שתהיה בתחום הרוח  אחותה של החוברת "לדעת" בתחום המדע, חוברת ובה ידע פופולארי על מדע, שיזם הוצאתה לאור פרופ' עמוס דה- שליט.
 
הגרסא השנייה הופיעה בחוברת ה-200, של "עת-מול", בה ראיין ראובן גפני, העורך הנוכחי של "עת-מול" את שלמה שבא. החוברת ראתה אור בחודש אב תשס"ח, דהיינו עשר שנים אחרי שפורסמו דברי סימונסון. שלמה שבא  אמר בראיון, שהוא העלה, בפני  יהודה בן פורת, מנהל יד יצחק בן צבי בראשית שנות השבעים, בשיחה בבית קפה, את הרעיון להוצאה לאור של כתב עת פופולארי להיסטוריה של עם ישראל. את השיחה יזם בן פורת שרצה להיוועץ בו מה לפרסם בתחום ההיסטוריה ,  לדברי שלמה שבא, הוא השיב לבן פורת כי: "חסר בארץ כתב עת פופולארי להיסטוריה, בדומה לכתבי עת מסוג זה המתפרסמים בכל רחבי העולם".  שלמה שבא,המשיך וסיפר בראיון, כי  כשפרש מעבודתו בעיתון :"דבר", סיפר על רעיונו זה לידידו הטוב פרופ' צבי יעבץ, ממייסדי אוניברסיטת תל אביב, ויעבץ פנה לפרופ' סימונסון ששמח על הרעיון והסכים לתמוך בהוצאת העיתון לאור. 

שלמה שבא לקח על עצמו לכתוב, לאורך כל שנותיו כעורך, למעלה מעשרה מאמרים לכל חמישים חוברות, ובסך הכול הוא כתב 37 מאמרים. הוא גם הודה, כי בחר בעצמו כותבים אחרים, הרבה מהם  אנשי אוניברסיטת תל אביב; כך אמר בראיון שערך אתו ראובן גפני בפתח חוברת ה-200 של "עת-מול". הוא הוסיף  כי אמנם הייתה לו מערכת, אבל הוא היה מזמנה לעיתים לא תכופות, ורוב היוזמות הפנייה לאנשים שיכתבו באו ממנו.
   לאידך גיסא, הכרח לציין כי בין אנשי אוניברסיטת תל אביב הללו, בולט במיוחד פרופ' שלמה סימונסון, שהיה חבר וועדת המערכת ובין יוזמי הקמת העיתון, יחד עם פרופ' צבי יעבץ. סימונסון כתב לאורך כל תקופת העריכה של שלמה שבא 18 מאמרים, ושמש בוועדת המערכת מן החוברת הראשונה ועד לחוברת 142, עת עברה הפקת החוברת ליד יצחק בן צבי ולעריכתה בידי חנה עמית.  מחוברת 143 ועד חוברת 183 שמש פרופ' אהרן אופנהיימר מאוניברסיטת תל אביב כיו"ר וועדת המערכת,  אף הוא תרם מפרי עטו לה עשרה מאמרים אבל אלה הופיעו קודם לכן, בתוך הופעת מאה החוברות הראשונות של "עת-מול", עת היה חבר בועדת המערכת של העיתון.

עוד דבר בולט  לאורך כל ימי "עת-מול" עד היום, שיש בארץ כמה וכמה אנשים ונשים, שאינם עובדים  כאנשי אקדמיה לפרנסתם, אבל הכתיבה ל"עת-מול", שאין תשלום בצידה, הייתה להם למזון לנפש שהתמידו לספק לעצמם. בין  המרבים  לכתוב תצוין שולמית לסקוב, שחיה עדין אתנו, ומזמן עברה גיל תשעים שנה. שולמית אשת הרמטכ"ל המנוח, חיים לסקוב, היא חוקרת לא ממוסדת, ובכל זאת מובהקת, של תולדות הציונות. שולמית לסקוב כתבה  40 מאמרים ל"עת-מול". לצידה בולטים תורמים לתקופה מסוימת כצבי אילן ז"ל, שבשנים הראשונות להופעת העיתון, עד החוברת החמישים שלו, כתב 16 מאמרים, בשנים שאחר כך בין החוברות 51 ל-100 בולטים יוחנן ארנון, הספרן המלומד והנמרץ של ספריית "בית אריאלה שער ציון", היא הספרייה המרכזית של העיר תל אביב, עם 13 מאמרים, ולצידו החוקר המובהק של חכמי ישראל בארצות המזרח וספרותם פרופ' מאיר בניהו ז"ל, שכתב 11 מאמרים. אחריהם אציין את חוקר ארץ ישראל שעשה רבות להפצת ידע פופולארי שלה ברבים, הוא ד"ר מרדכי נאור, שבין החוברות 51 ל-200 כתב 28 מאמרים ל"עת-מול". לא אוכל למנות כמובן אפילו חלק מהכותבים המסורים ל"עת-מול", שכתבו פחות מאמרים לאורך השנים, אבל עם זאת  תרומתם הייתה לאבן פינה לעיתון. במהלך דברי אציין כמה וכמה מהם, כדי לאפיין נושאים מיוחדים שדנו בהם, או כתיבה מעוררת ומושכת של מעשים שקרו ותיאור דמויות מיוחדות במינן.
מה השתנה מימי שלמה שבא וחנה עמית כעורכים  לימי ראובן גפני כעורך? שמזה למעלה משש שנים פועלת לצד ראובן גפני מערכת פעילה מאד, שיש לי הזכות להיות יו"ר שלה. מערכת זאת, שכל עבודתה נעשית בהתנדבות, מתכנסת מעת לעת- כל חודשים שלושה, לדיון שוטף בחומרים שהתקבלו במערכת, ובין הזמנים, קודם לכינוסה, כבר קיבלו חבריה, בדואר אלקטרוני את המאמרים החדשים, קראו אותם והגיבו עליהם. בישיבות המערכת נידונים מאמרים שלא הייתה הסכמה עליהם, וכן נידונות יוזמות של חברי המערכת להפקת  חוברות מעורבות ולהכנת חוברות נושאיות, פניה לכותבים מסוימים ולגופים מוסדיים, שיסייעו לנו כספית בהכנתן.

במהלך שנות קיומו של "עת-מול" זכינו לכמה פינות או מדורים קבועים לתקופה ארוכה. אלה  הניבו חומר רב עניין, כמדורו של דודו דיין, בשיתוף עם גלי צה"ל: "עתמול שלשום : אנשים, אירועים, מקומות" מדור שפורסמו בו בחוברות 185-143, עשרות רשימות קצרות, בעיקר בימי עריכת "עת-מול", בידי חנה עמית. מדורה של תמר הירדני: "כותרות עתמול", שפורסם בחוברות 203-183 . מדור המפות של גליה גרבלר-  ריצ'לר: "על המפה" מחוברת 203 ואילך, ומדור השמות היהודיים: "שמות ומשפחות" של חנן רפופורט שהופיע החל מחוברת 183, בדילוגים. לצד כל  אלה גאה המערכת הנוכחית על שהצליחה לקבל סידרת  רשימות למדור חדש שיזמנו ושמו "אוצר הספרים", מדור שבו הכותב העיקרי עד כה היה פרופ'  אלחנן ריינר.פרופ' ריינר פרסם רשימות שכל עולמן ספרים ומחבריהם, רשימות, שכל אחת מהן היא כלי מלא חמדה. אלה פורסמו בין החוברות 189, שהייתה לחוברת הראשונה של "עת-מול" שכולה הוקדשה לענייני ספרים וספריות, ועד לחוברת 206, עם כמה דילוגים.
בחינת נושאי הכתיבה לאורך השנים מלמדת, שמאז הופעת החוברת הראשונה רוב החומר שהתקבל שייך לעת החדשה וליתר דיוק למאות התשע-עשרה והעשרים. עוד בולט שינוי שחל בעשר השנים האחרונות, בהן התרבה החומר המתקבל והנדפס בנושאי ספרות, לשון עברית, חינוך ואמנות יהודית.
    אחת לכל חמישים חוברות מצורף לחוברת "עת-מול" מפתח מחברים ונושאים מפורט. מאחר שעד כה התפרסמו כבר מאות רבות של מאמרים, על פני למעלה מאלפיים עמודים, המפתחות חיוניים ביותר. נקווה שלא ירחק היום ותיעשה דיגיטציה והנגשה באינטרנט של כל חוברות "עת-מול" לציבור הרחב.

מכאן אעבור לעיקר דברי. החוקר הגדול איבי ורבורג טבע את האמרה ש"אלוהים מצוי בפרטים" , אמרה המשמשת שריון ומגן לאלה שרוב ככל עבודתם נרתעת מלספר סיפורי חיים, שכן רק פרטים יבשים, מגובים במסמכים בדוקים, המוערמים ומגובבים אלה על אלה, יקרא שמם מחקר. ואילו אני גם במחקר נמשך ליבי לסיפורים, ומחפש לכך הצדקות. סיפר לי חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שהיה בהשתלמות באוקספורד, לפני שנים רבות.  שם שוחח יום אחד עם אחד המלומדים בחדרו, כשהדלת פתוחה. עבר שם פרופ' ישעיה ברלין ואמר להם בעודו צוחק:" נו? מרכלים?" והם השיבו ביחד :" לא אנו דנים בעניין היסטורי חשוב" השיב להם ישעיה ברלין:" אינכם יודעים כי מיטב ההיסטוריה היא רכילות? וכשקוראים היסטוריה וחוקרים היסטוריה צריך רק להבדיל בה בין רכילות טובה לרעה".
בכוונתי לתאר להלן כמה מאוצרות סיפורי החיים הנפוצים בעיתון "עת-מול". או לשון אחרת,לאפשר לקהל השומעים לטעום משהו מן העושר העצום הגנוז בחוברות "עת-מול".
 אינני רוצה להיות כנחתום המעיד על עיסתו, ועל כן דברי שלהלן יתבססו בעיקר על דוגמאות מתוך חוברות "עת-מול", שלפני חוברת 183ואילך, דהיינו מן החוברות שלפני החוברות שאני מעורב בהן כעורך וככותב. אגע  במגוון נושאים ועניינים שסופרו לקוראים, פעם ביד סופר אמן, פעם ביד חוקר מיומן, ופעם בידי משכיל שלהיסטוריה של עמנו נאמן. בכל אלה בולטת עלילה והתרחשות שהיא הציפוי המתוק של גלולת הידע ההיסטורי, שמבקשים הכותבים כי קוראיהם יבלעו, כך שכשיעכלוה היא תתיישב בליבם ותנוח בתודעתם, כדי השפעה על זהותם כיהודים. 
 
קראתי, יגעתי ומצאתי, בחוברות מכל שנות הופעת "עת-מול", כי  מצד הנושאים ודרכי הכתיבה, הדגם והדוגמה שהשאיר אחריו שלמה שבא, שולטים ומעצבים את פני העיתון, גם בימי חנה עמית כעורכת וגם בימים הללו,  בהם ראובן גפני עורך את העיתון. לכן, לבטח יעידו הדוגמאות שאביא מן העבר גם על המצוי בעיתון בהווה. אמנם פעמים הרבה בימי שלמה שבא כעורך, תומצת במאמר ל"עת-מול" מה שכבר הופיע בספר, או במאמר מדעי, ופעמים מעטות קרה הדבר בימי חנה עמית כעורכת וימי ראובן גפני כעורך. אבל המדיניות שהייתה נר לרגלי שלמה שבא נשארה על כנה. מדיניות זאת אומרת, שאיננו מחויבים רק למאמרים חדשים ומחדשים, שלא בא עניינם בדפוס מעולם, אלא היפך מכך, אנחנו מחויבים להפיץ ידע פופולארי, ולכן מחובתנו להגיש, בשפה השווה לכל משכיל, ידע שזמין רק למלומדים, או שגם מעיניהם כבר נסתר ברבות השנים.
סיפור חייו של ר' אברהם  שלמה זלמן צורף בירושלים וכשליחה של קהילת האשכנזים  בה לשלטונות התורכים בקושטא, סופר בידי יעקב אדלשטיין בחוברת "עת-מול" 21, מאלול תשל"ח עמ' 8. לא במקרה בחר יעקב אדלשטיין לספר על אישיותו בעלת הכוחות הנסתרים, המגנטיים והמבהילים. אדלשטיין מספר כי בעת מסעו של ר' זלמן צורף לקושטא להסדיר את אישור ישיבת קהל האשכנזים בירושלים עם השלטונות התורכים, לקח אתו עוזר: ר' אברהם ליב מונזון, ואתו תיבה ובה כסף רב לתשלום לשלטונות:

      תוך כדי הפלגה התנפלו מלחי האנייה [עליהם] ודרשו את הכסף שבארגזם. קם רבי
     זלמן צורף הרים מטהו צר עיגול סביב המלחים ולא יכלו לזוז ממקומם. הניף מלח אחד
     את חרבו והיא נשארה מונפת באוויר. ראה רב החובל מה אירע ופנה לר' זלמן צורף
     וביקש: 'רואה אני שאיש קדוש אתה, שחרר את אנשי ואני מבטיח שלא תפגע'. ענה לו
     זלמן צורף: ' רק אם תבטיח לי כי מעכשיו והלאה כל יהודי שיעלה על ספינתך תביאו
     בשלום למחוז חפצו, אשחרר את מלחיך'. הבטיח לו רב החובל ואף הוסיף  סכום כסף
     לארגז ואז שחרר זלמן צורף את אנשיו.

באותם ימי "עת-מול" רחוקים, לא הופיעה, בסוף כל מאמר, רשימת ספרים או מאמרים לקריאה נוספת- כבימינו, ומה היה מקורו של אדלשטיין? ספרו רב הכמות של נינו של צורף הוא מרדכי סלומון," שלושה דורות בישוב". מרדכי סלומון היה בנו של יואל משה סלומון ממייסדי פתח תקווה ונכדו של ר' אברהם שלמה זלמן צורף, מבנו מרדכי, שלא אסביר כאן כיצד שינה שמו לסלומון. עוד על איש רב פעלים זה ימצא הקורא בספרו הגדול של אברהם יערי "שלוחי ארץ ישראל". 
סיפור זה על כוחותיו של ר' אברהם שלמה זלמן צורף, כוחות שמצמיתים ומקפיאים אויביו, כמובן מזכיר לכל קורא את הסיפור התלמודי על חוני המעגל, שבעת עצירת גשמים עג עוגה עמד בה והתפלל לבקש גשם מהקדוש ברוך הוא. אבל, בכל זאת אין סיפור חוני דומה למסופר כאן, כי אין שם אלא משא ומתן של חוני המעגל עם קונו. לעומת זאת   המסופר כאן הוא המשך ישיר לאגדות על חכמי ירושלים, שקדמו לר' אברהם שלמה זלמן צורף.
בן ציון אריאל אסף בחוברת:" שר שלום שרעבי, ירושלים תר"ץ. את שבחי ר' שר שלום שרעבי, הקדוש, המקובל שעלה ברגל לארץ ישראל מתימן, והקים במאה השמונה-עשרה את ישיבת המקובלים "בית אל" . מסופר עליו , על מי שקדם בכמה וכמה דורות לר' שלמה זלמן צורף, כי בהלכו בסמטאות ירושלים רצה ערבי לדקרו והניף עליו חרב. נתן בו ר' שר שלום שרעבי עינו והאיש קפא ויבשה ידו, כשם שקרה למניף החרב על ר' שלמה זלמן צורף. גם במקרה זה התחננו הערבים כי ר' שר שלום שרעבי ישחרר את מניף  החרב, וסופו שנענה להם.
מוטיב הקפאת האבר בתנועתו חוזר גם במעשה אגדה ביידיש, על ר' אדם בעל שם טוב, שהוכנס לספר "שבחי הבעש"ט", ולא אוכל לפרטו כאן.

 את חוברות "עת-מול" קראו משכילים ומלומדים כאחד. בחוברת הראשונה של "עת-מול" שראתה אור בחודש ניסן תשל"ה, בעמודים 15-12, פרסמה נורית כנען, חוקרת תולדות האמנות, מאמר על הגדת ראשי הצפרים האשכנזית, הגדה לפסח מראשית המאה הארבע-עשרה, בה צוירו לאנשים במקום ראשי אדם ראשי צפרים. היא הסבירה זאת כמילוי הצו שבדיבר השני שבעשרת הדיברות:"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". בחוברת שלאחריה חוברת 2 מחודש תמוז תשל"ה, עמ' 23, הודפס מכתב של קורא מלומד, מאיר איילי מקבוץ יפעת, ובו כתב איילי, כי בעת כתיבת ההגדה ואיורה לא היה איסור כזה באשכנז, וכי גם ציירים נוצרים ציירו אנשים וראשיהם ראשי ציפורים, או חיות אחרות. הוא הוסיף כי ביקר שנים מספר קודם לכתיבת מכתבו בעיירה קטנה בשם קארדן בגליל נהר המוזל-ריינוס, ומצא שם, על הקיר בבית הקדש לנזירים מן המאות י"ג-י"ד, ציורי אבירים וראשיהם ראשי ציפורים. הוא חתם מכתבו בהצביעו על כך ששאלה זאת עדיין לא נפתרה, על מה ולמה ראו יהודים צורך להימנע  מציור ראשי אדם. ומיהו מאיר איילי? הוא מאיר הירשלר ששינה שמו לאיילי, אשר נולד בעיר איזנשטדט באוסטריה  והוא נצר לגדולי חכמים, ר' גרשון אשכנזי, רבה של העיר מץ בצרפת במאה השבע עשרה ובעל החיבור "עבודת הגרשוני", ור' יהודה אסאד מגדולי רבני הונגריה במאה התשע-עשרה.  הוא יועד להמשיך את  השושלת הרבנית המפוארת של משפחתו. ונשלח כנער ללמוד בישיבות הונגריה, אבל  משנוכחו הוריו לדעת כי הוא "מחמיץ", דהיינו נמשך להשכלה, שלחו אותו ללמוד בגרמניה בעיר פרנקפורט, בישיבה שמיסודו של ר' שמשון רפאל הירש, כדי שיספוג כשיטת הירש "תורה עם דרך ארץ". שם נעשה לסוציאליסט ונרדף בשל כך בידי השלטונות הגרמנים, עלה ארצה כחלוץ, והיה לאחד מחשובי המחנכים בתנועה הקיבוצית. עם זאת הוא לא הפסיק מעולם ללמוד בספרותנו הישנה, ובמיוחד את התלמוד. בשנות השישים לחייו כתב בהדרכת חברו מנוער פרופ' אפרים אלימלך אורבך עבודת דוקטור, שראתה אור לימים כספר :" פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל".

לחוברות "עת-מול" החלו לצרף צילומים שחלקם לא ידעו העורך ומי שסייע לו לברר זהות המצולמים בהם. כך בחוברת 3 מתשרי תשל"ו, שולבו צילומים של הצלם הירושלמי יעקב בן דב, בעמודים 13-12, כאשר על פי הכתוביות מתחתם חלקם לא זוהו, וזכו לשמות כ:" אחד מנכבדי ירושלים" או :"משפחה יהודית בירושלים" . בחוברת הבאה, חוברת 4 מחודש כסלו תשל"ו, הודפס, בעמוד 18, מכתב של הקורא מיכאל ליפשיץ . בו הסביר,  כי האיש הנכבד הוא אביו יוסף ליפשיץ והמשפחה היהודית היא משפחת צ'מרינסקי, קרובי משפחתו, שהיו כדבריו "מראשוני חרשי העץ בירושלים" ויצרו מעץ זית גמלים ועוד קישוטים וקסתות לדיו. הוא הוסיף כי אמו של הרמטכ"ל השלישי של צה"ל: מרדכי מקלף, היא בת משפחת צ'מרינסקי, וכי נדמה לו שהזוג הצעיר בתמונת המשפחה הם הוריו של מרדכי מקלף, שגרו במוצא. ואני אוסיף על דבריו, שהם נשחטו, עם עוד בני משפחה, בעוד שמרדכי וכמה מאחיו  ניצלו, בפרעות של שנת תרפ"ט.

על תולדות הכובעים שחבשו היהודים בארץ ובחו"ל לא נכתב עד היום כל מחקר, או ספר רציני, ולהוציא כמה אלבומים פופולאריים, אין בידי הקורא העברי מקור ללימוד תולדות הכובע בישראל. והנה, הפלא ופלא, באחד מעמודי הצילומים שנוספו לחוברת 120 של "עת-מול", מחודש ניסן תשמ"ה, יש בשער האחורי תמונות של תשעה מיני כובעים ולצד כל כובע הסבר:

1. כובע טמבל- הופיע לראשונה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ולכן נקרא: "כובע מקוואי".
2. קלפאק- כובע תורכי, שמש גם את המשטרה הבריטית.
3. תקש- כובע לאומי תורכי שמקורו לא ידוע.
4. מצנפת ספרדית- שנראית לי [ז.ג.] ככובע של רב ראשי ספרדי.
5. דצ'ק- כובע חסידי בירושלים.
6. כובע גרב- נולד בפלמ"ח.
7. קרקוש= כובע ראש של נשים בתימן.
8. שטריימל של החרדים- כובע פולני מימי הביניים.
9. היטלמאכער- כובע של חיילי צה"ל הראשונים.

למראה הכובעים ולמקרא הרשימה שלהם על הסבריה, נזכרתי שגם סוגי המעילים שלבשו היהודים, לא זכו עד היום למחקר של ממש. לפני כמעט עשרים שנה פרסמתי מאמר ושמו: "בין ספרות להיסטוריה- הקדמות לדיון ועיון בשבחי הבעש"ט", בקובץ "טורא", שהוציא לאור סמינר הקיבוצים "אורנים", ביוזמת מאיר איילי, הלמדן שנזכר לעיל. באחד הסעיפים במאמר דנתי במעיל אחד: "טיזליק" או טוזליק", מבין שבעת סוגי המעילים שלבשו היהודים, על פי המסופר בספר "שבחי הבעש"ט, מעיל שהחוקרים התלבטו אם הוא מעיל איכרים העשוי מצמר כבשים גס, או מעיל עדין העשוי ממשי, ואני הוכחתי כי מעיל משי הוא. ומה באשר לשאר ששת המעילים שנזכרו בספר "שבחי הבעש"ט"? חלקם מעילים שעד היום איש לא ברר מה טיבם,  על כך לא אוכל להאריך כאן. 

בשנים הראשונות להופעת "עת-מול" נקבע תמהיל המאמרים שבו,  ואלה כוללים היסטוריה גדולה מתומצתת, פרשיות מתולדות אישים וקהילות, רשימות על נושאי תרבות וחינוך ועוד. בתוך כל אלה יש, מעת לעת, מאמר  כמאמר של גבריאל צפרוני, שבראשית דרכו של "עת-מול" תרם לעיתון  10 מאמרים. המאמר הוא  על יזם בריטי של רשת חנויות הכול-בו הגדולה בפלשתינה, והתפרסם בחוברת 4, כסלו תשל"ו, עמודים  23-21, : " מחוט ועד אופניים- אצל ספיני- תולדותיה של רשת החנויות הגדולה בארץ בתקופת המנדט". מאמר זה הופיע בחוברת שבה קודם לו פרסם בה,ב-עמודים 16-14, שלמה סימונסון מאמר בשם:" ארחי פרחי מחפשים מלון". זה מאמר מרתק על נודדים- ואגבונדים יהודים באירופה, על פי מקורות שונים וביניהם "פנקס ועד ליטא", שפרסם מכתב יד ההיסטוריון שמעון דובנוב.

תיאור אישים ודמויות ב"עת-מול" הולך ומתרבה לאורך השנים מדמותו של לוי שטראוס ממציא הג'ינס שנקרא כשמו: ליוויס, עליו כתב יוסף שלם בחוברת 5, שבט תשל"ו עמודים 23-22, דרך המאמר שהזכרתי לעיל, על דמותו של ברוך צ'יזיק, ועד למאמר של הסופר ס, יזהר, מאמר רב תנופה והשראה על המורה שלו, בן ציון דינבורג, הוא לימים הפרופסור בן ציון דינור, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ושר החינוך בממשלת ישראל . את המאמר כתב הסופר ס. יזהר, על התקופה בה היה תלמיד צעיר- בן 17, של דינור, בסמינר למורים בשכונת בית הכרם בירושלים, כלומר אלה זיכרונות משנת 1933, שצפו ועלו בס. יזהר בן ה-78 כעבור למעלה משישים שנה, וראו אור בחוברת 109, מחודש סיוון תשנ"ג, עמודים 13-12.למאמר הוא קרא: "מורה היה לי". אביא ממנו קטעים נבחרים:

מורה היה לי, מורה ש'נכנס  לי לעצמות', לנשמה, להמשך החיים, תפס בי פעם בעודי רם וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו נפנף נפנוף, מורה ש'שינה את המבט' , שפקח את עיני האדם, שהפגישה אתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם... הוא לקח אותי דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר, אם לא כשל נמלה, הרי כשל יושב על אי של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את ליבו והיכה אותו וטלטל אותו וצעק על בורותו וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסרבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך בדרך, קצת מכל ידיעותיו, שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול ושאסור  שלא לראות  ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא, בוא ותראה מה שכמעט הפסדת... השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות. מעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת. היה נכנס מלא אש, נושא עמו ערימת ניירות גולשת מידיו וגם מתפזרת לבסוף, בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה, והטיחם בשולחן וכבר שכחו עיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עינים שנראו ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות, משהו, אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מידי באור ובחושך, בספריות ובנדודים וגם במאסר. לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז התחיל להרצות ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים והוא כבר באמצע במרכז העניין שהלך לעסוק בו, ומייד במשפט הראשון כבר  הוא פותח ב'בית' כשמעולם לא היה שום 'אלף' וגם לא שום 'גימל', תמיד היה ב'בית' הכרחי ועשיר ומדליק אור...הוא ידע הכול על הכול, ובאיזה דף ובאיזו שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי וועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך הוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את שומעיו אל הויכוחים הגדולים של הדור.. הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התילים שאך זה נחפר הוא פרש להם את התנ"ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפורייה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אלך הויכוחים בין זרמי הציונות. הוא הראה להם את מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גנזי 'יווא' ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלנו והרמח"ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מלבוא. פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז'אן ז'אק רוסו על מהות החינוך והיינו בקונגרס בבזל וחזרנו אל ירמיה והמקלל מן הבור ומנבא חורבן וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דומם נעו האלות דומם שחו אלי...
הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת וזרק אותו מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות, הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר. מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ועל אוגוסטינוס ותומאס מאקווינה ואתו נכנסנו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואתו נסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל חי. אבל מעולם לא גזר על תלמידיו מה לחשוב ואלו מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא 'חינך' לתשובות מוכנות ולא לאמונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות ורק נגש בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספרייה. הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה, שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר, לא יודע הרבה, אבל תאב לדעת, לא בקי מאד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם,ושיש בעולם עושר אדיר... ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה  הזו אליו, בוא בחור צעיר, הראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפיים,כן אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם.

דברי ס. יזהר מקבלים אישור צנום עברית ודל ביטוי, לעומת מה שכתב יזהר, במאמר שהופיע בחוברת 121 מחודש סיוון תשנ"ה, עמוד 21- שנתיים אחרי שהודפס מאמרו של ס. יזהר. ובכל זאת, למרות דלות העברית, הצליח שם  יעקב יריב לתאר את בן ציון דינור בדומה לס. יזהר. הוא   כתב מאמר קצר על :" הפרופסורים שלי- פנקס לימודים באוניברסיטה העברית 1940".  שם סיפר כי למד ממורו לפילוסופיה חיים יהודה רות ש:  " רעיון גדול באמת ניתן לכתוב מעברו השני של בול דואר". רות היה אנגלי במוצאו ובהקשר של אנקדוטות על בולי דואר, אני יכול להוסיף, כי עת הייתי משך שנה להשתלמות בארץ זאת, שמעתי בטלביזיה הקלטת נאום המצליף של האופוזיציה, אחרי שאחד משרי הממשלה הציג את השיגי משרדו בשנה החולפת,  הקלטה בה המצליף אמר:  "את כל השיגי משרדו של השר הנכבד אפשר לכתוב בצד האחורי של בול דואר קטן, ויישאר עדיין מקום רב להוסיף משהו בעל ערך מקורות חייו, אם ימצא משהו כזה".
  בהמשך המאמר הקצר  כתב יעקב יריב, כי דינור העביר את שיעוריו:" בהתלהבות חסידית, מתוך צרור ניירות עם ראשי פרקים שהחזיק בידו, ולא פעם היינו משוכנעים שפרקים שלמים כבר שמענו מפיו מחמת שיבוש בסדר הניירות".
כשם שס. יזהר התלהב ממורו בן ציון דינור, התלהב פרופ' ישעיה ברלין מבן דוד אביו יצחק שדה - לנדוברג, תחילה תאר את האיש בתוכנית רדיו באנגליה, בראשית שנות החמישים למאה העשרים, ובאחרית ימיו של ברלין שוחח ברדיו בישראל  עם הנרי ניר, חבר קבוץ בית העמק. השיחה תומללה ותורגמה לעברית בידי שלומית אביאסף, ופורסמה לראשונה בעיתון "דבר", בחודש ספטמבר 1986. משם הועתקו הדברים ל"עת-מול", חוברת 137, מחודש אדר תשנ"ח.
   ברלין מתאר את יצחק שדה כאדם מבריק וחסר מנוח, בעל סקרנות ללא גבול השואף דעת בכל זמן ומצב, איש שהתגייס לצבא הרוסי משום ההרפתקאות שקיווה לחוות בו וערק ממנו, אחרי ששרת הן את הצבא האדום והן את יריביו בצבא המלוכני הלבן.  יצחק שדה חבר לפנחס רוטנברג והסכים לדעתו,  הלא טובה,  על לנין וטרוצקי, נואש מן המהפכה ברוסיה ועלה לארץ ישראל, לא משום שהיה ציוני, אלא כי שמע שיש שם ניסיון חברתי מעניין. ברלין מספר שכשהיה הוא צעיר מאד, לאחר שהגר עם הוריו לאנגליה, הגיע יצחק שדה לשם בשנת 1924 , לתערוכה העולמית שהייתה בלונדון, שם שמש כאחראי על הביתן היהודי של פלשתינה . בתפקיד זכה יצחק שדה, מטעם הנהגת הישוב בארץ, אחרי שנודע שמו בגדוד העבודה כחוצב מיומן. הרי כמה מתיאוריו של ברלין את יצחק שדה:

הוא היה מלא חיוניות, איש שיחה נפלא, היה לו מרץ עצום, קסם רב, היה עליז, חסר דאגה, ואיש חברה מענג ביותר... היה מסוגל לדבר באופן מקסים על הרבה מאד נושאים... הוא דבר בחיות ודמיון עזים ברוסית העשירה ביותר, על מגוון עצום של נושאים. אני הוקסמתי לגמרי ונשארתי מוקסם כל חיי... הוא היה אדם נדיר בעל לב חם, הרפתקן, אחד מיוצאי הדופן של החיים, נפלא בעת מלחמות ומהפכות ומשועמם בקיום השלו והמסודר והבלתי מבעיר. הוא נהנה עד מאד והעביר את הנאתו לאחרים ונתן להם השראה וריגש אותם ועינג אותם. אכן אהבתי אותו מאד...

שלמה שבא שלב בחוברות "עת-מול" לעיתים מסמכים מעניינים, כך בחוברת 94, מחודש כסלו תשנ"ט, עמודים 7-6, הוא פרסם מכתב שכתב צעיר בשם צבי יהודה לסופר יוסף חיים ברנר, עורך "המעורר",שישב בלונדון באותה העת . ומיהו צבי יהודה זה? הוא בנו בן השבע-עשרה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ולימים ראש  ומנהיג ישיבת "מרכז הרב" בירושלים. במכתבו מפציר צבי יהודה בברנר שיקרא בספרו החדש של אביו "בעקבי הצאן", וילמד על גישת אביו לחופשיים ודתיים, גישה ששונה מן המצוי. הוא ממליץ בחום  על "בעקבי הצאן",  על שום איכותו המיוחדת, ומבקש שברנר יכתוב עליו ביקורת בעיתון "המעורר".

אליהו הכהן ודן אלמגור תרמו, איש כיכולתו, מאמרים לתולדות הזמר העברי ומשורריו, לא אוכל לצערי להידרש במסגרת זאת לעניין חשוב זה מקוצר זמן. במקום זאת אסיים את החלק הסיפורי  במאמר שפורסם ב"עת-מול" וכמה שנים אחר כך הורחבה היריעה שלו בידי אליהו הכהן דווקא, בחוברת "אריאל" של אלי שילר, חתן פרס ההוקרה  הראשון של "עת-מול".  בחוברת 140  של "עת-מול", מחודש אלול תשנ"ח, עמודים 10-9, פרסם איש הלשון שלמה הרמתי, מאמר ושמו: "חוברת שהוחרמה". ברשימתו סיפר הרמתי על יוזמתו החדשנית של המחנך חיים אריה זוטא  לפרסם בראשית המאה העשרים חוברת הדרכה מינית לבני הנעורים בשם:" הזרע למינהו", ירושלים תרס"ט. הרמתי מספר לקוראיו כי החוברת עורה התרגשות, זעם ותדהמה בישוב הקטן בארץ ישראל וזוטא הוכרח לגנזה והיא כיום עלומה, אבודה ולא נודעת.

כמה שנים אחרי פרסום הרשימה של הרמתי, פרסם אליהו הכהן, שללא ספק קרא את רשימת הרמתי, כקורא נאמן וככותב ל"עת-מול", בחוברת אריאל 148-147, תמוז תשס"א, עמודים 108-98 , מאמר בשם : " מסתרי הכוח המוליד- על צעדים ראשונים בהסברה מינית בארץ" והוא מאמר על החוברת " הזרע למינהו" שכתב זוטא. במאמרו הרחיב אליהו הכהן דברים על חיי זוטא ופעלו, ועל הספרות בת הזמן על מין וחיי מין. בתוך כל אלה הוא גאל עוד גיבור תרבות שקדם בעניין זה לזוטא, הוא הרופא יעקב ברנשטיין, אבי השחקנית הידועה מרים ברנשטיין-כהן. ד"ר ברנשטיין הרצה לרבים על נושא זה של "חיי מין נורמליים", בלוית פנס קסם, ומשך המונים שבאו להרצאותיו, בין מתאוות דעת ובין מסקרנות, כדי לשמוע ברבים על מה שהיה מוצנע. אליהו הכהן הוסיף לכל אלה הדפסה של כל החוברת הקטנה כנספח למאמרו.

כל אלה רק טעימות משלל הנושאים והעניינים מושכי הלב והעין המצויים בחוברות "עת-מול", לאורך שלושים ושבע שנות קיומו. אני רוצה לסיים בעניין חשוב והוא הלשון העברית ב"עת-מול". אנו עדים כי יש ויש תומכים נלהבים באקדמיה, ולא רק מחוצה לה, להשתלטות לשון הדיבור הילידית, כן ילידית, זה המונח הרווח עכשיו, לתיאור העברית המדוברת והנכתבת.
דובר רהוט למהלך הזה הוא הפרופסור הישראלי המלמד באוסטרליה: גלעד צוקרמן. בדקתי ומצאתי, הפלא ופלא שלאורך כל שנות קיומו של "עת-מול", אין שינוי ניכר לעין של השפה העברית הנוהגת בו על רבדיה השונים, המצויה במאמרי העיתון ובדבר המערכת שכתבו  עורכי העיתון.  יכול לטעון טוען, כי בהיות רוב ככל הכותבים שייכים לדור ישן, שלו שליטה טובה בעברית שהתיישנה, לדעת חובבי השפה הילידית , על כן לא ניכר השינוי בלשון המאמרים ב"עת-מול". אבל, מעשה פלאים, בשבע השנים האחרונות בהן אני פעיל במערכת העיתון, בעיני ראיתי עורך עיתון צעיר – ראובן גפני ולצידו כותבי מאמרים צעירים, וביניהם חברי המערכת הצעירים והנמרצים, וכל אלה, מעשה ניסים, גלויים וסמויים מן העין, העברית היוצאת מן המקלדת  שלהם אינה שונה משל הדורות הקודמים.
  
זכו המתחנכים בארץ בימי העליות אליה שעד לקום המדינה וגם מי שלמד, כמוני,  קרוא וכתוב בה בכיתה א' סמוך להקמתה. העברית שקראנו בספרי מקור ותרגום ואפילו בעיתונים, הייתה כתובה בידי אנשים שהתחנכו בעולם היהודי הישן ולחם חוקם היו מקרא וספרות חכמים לדורותיה. כך הוטבעה בעברית שלנו, של הקוראים,  השפה העתיקה על שינוייה בימי הביניים ובראשית העת החדשה. השפה ותבניות הלשון שלה שהוטבעה בתודעת הקוראים התגלתה הטבעתה בדרכי כתיבתם , מבלי שהם עצמם ירגישו בכך . זאת הסיבה שעיננו הקוראות יצירות של בעלי כישרונות גדולים כיזהר סמילנסקי, משה שמיר או אהרן מגד בפרוזה, או של  נתן אלתרמן, יונתן רטוש וחיים גורי בשירה, רואות בהם קוסמים המלהטטים בשימושם בלשון העברית.ומה ההסבר לכך שהם וגם צעירי הכותבים היום מסוגלים היו והווים לכתוב עברית עשירה ורבת שכבות? הסיבה הישירה, לדעתי, היא המצע הלשוני שהוטבע בתודעתם, נחקק ונחתם בה, מצע של שכבות ותבניות מן השפה העברית לדורותיה, שהיה לדורות של קוראים צידה לכל דרך חייהם בזכות מה שקראו.
לעומת קוראי השפה העברית בעבר, יש רבים היום שעיקר העברית שהם חווים קריאתה ושמיעתה, היא העברית שנוהגת בעיתונים, ברדיו ובטלביזיה,עברית דלה ורזה- עברית ילידית, שכבר חללים רבים הפילה.לדאבוני  פשטה העברית דלת המילים, הכחושה, העלובה והמושפלת, גם בין כותבי וקוראי הספרות העברית החדשה בארץ, מקורית ומתורגמת כאחד, בייחוד משנות השמונים ואילך למאה העשרים. העברית החדשה הזאת היא שפה שרודדה מאד, ועיקר משאביה לשון מדוברת שאוצר מיליה מוגבל על פי טיבה של כל לשון מדוברת, שבה יכול המשתמש להסתפק באוצר מילים של כמה מאות מילים בלבד, ולכן יכול לומר בעל פה ובכתב:" לבשתי מעיל", "לבשתי" כובע", לבשתי גרב", או "שמתי עלי מעיל", "שמתי עלי כובע", "שמתי עלי גרב", "שמתי עלי משקפיים", ובינתיים הלכו לאיבוד הפעלים: "חבש" "גרב", "נעל" ועוד.

אוסיף סיפור מדגים למה שכתבתי על אמציה פורת. שכן כאמור בפתח דברי, אין כסיפורים להעביר מסרים. אמציה פורת  היה והווה מתרגם ועורך לשוני בחסד עליון, וגם היה מורי בחוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, כשלמדתי   ההשלמות לתעודת הוראה לצד לימודי ספרות עברית ופילוסופיה עברית וקבלה לתואר ראשון, בראשית שנות השבעים למאה העשרים. אמציה הטביע בי רושם עז בשיעור שנתי שלמדתי אצלו, שיעור שאחר כך פרסם תמציתו במאמר ב"מאזנים", ושם המאמר היה כמדומני כשם נושא השיעור; "הפזמון, או המנגינה, שבשפה העברית" הוא הראה לנו כי מי שאומר לחברו:" עשה שמיניות באוויר ואל תלך לבקש הלוואה לדירה בבנק" בעצם משמר את התבנית הישנה של לשון חכמים של :"עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". דהיינו הוא משמר, לכאורה מבלי דעת, את התבנית של עשה... ואל... שרווחה בלשון חכמים. 
 
לפני כשנתיים ביקשתי אותו להשתתף בכנס שניסינו לארגן בבאר שבע, על תרגומים לעברית משפות אחרות לאורך הדורות. סופו של הכנס שלא התקיים, ואני לעומת זאת הרווחתי כמה מפגשים מעוררי השראה עם אמציה, שהיום כמדומני הוא כבר כבן שמונים וחמש או יותר. אמציה סיפר לי באחת הפגישות, שנערכה בית קפה ברחוב פלמ"ח שליד ביתו בירושלים, כי בסיום הרצאה שנתן לפני כמה שנים באוניברסיטת בר-אילן על תרגומים לעברית, פנתה אליו אשה צעירה, כבת שלושים וכמה שנים, ואמרה לו כי קנתה לבתה את "ספר סיפורי הענקים" שתרגם אמציה מאנגלית לעברית. מייד  נזכרתי במהדורה הראשונה של הספר שקנינו לבתנו הבכורה, עת הופיע, בשנות השבעים למאה העשרים. הייתי סקרן לשמוע מה שאלה, או אמרה.  האם הצעירה לאמציה.הוא המשיך וסיפר כי היא אמרה לו : "לא רק שהבת שלי איננה מבינה את המילים שבתרגום שלך לספר, אלא גם אני בעצמי אינני מבינה" שאלתי את אמציה:" ומה ענית לה?"   והוא השיב לי :" אמרתי לה ספר, מקורי ומתורגם כאחד, צריך למשוך את קוראיו גם אל רבדים שונים  ואוצר מילים שונה של השפה מן המוכרים לקורא, כי כך יועשר עולמו, שפתו ויכולת ביטויו" מאד אהבתי את התשובה, כי לצערי בניגוד לשפה שחוו הסופרים והמשוררים הגדולים שהזכרתי לעיל,שהרחיבה את אוצר המילים שלהם ותבניות השפה שלהם ואפשרה מבע מדויק, עשיר ורגיש של מה שברצונם היה לכתוב,  רבים מקוראי העברית היום חווים בעיקר עברית מדוברת, כתובה ומושמעת שאוצר מיליה, ככל שפה מדוברת, מצומצם להכרחי ולמקובל, שכאמור איננו עולה על כמה מאות מילים שלהן זקוק האדם כדי לתקשר עם סביבתו לשם מילוי צרכיו.

 מעשה פלא, ראיתי  לפני ימים אחדים תוכנית בטלביזיה עם ירון לונדון, בה הוא וגלעד צוקרמן משוחחים. גלעד הגן בלהט על העברית הילידית החדשה, ואחריו בא, כביכול כמסייע, הסופר מאיר שלו, שאמר בביטחון רב, שהנס של יכולת לשמר שכבות של העברית עד כה, הולך ונעלם באופן טבעי והכרחי, ולכן אין להתפלא על כך.
הסיבה, לדבריו, להיעלמות שכבות ישנות של השפה, היא הפיכתנו לעם ככל העמים, בו השפה החיה דוחקת ומעלימה את השפה הישנה. הוא הוסיף ואמר כי כשם שיווני מודרני לא יכול  לקרוא את האיליאדה והאודיסיאה, ללא הכשרה, וכך איטלקי את כתבי וירגיליוס, כך יקרה גם  לנו כלפי שפתנו וספרותנו העתיקה.

אני לעומתו חוויתי חוויה אחרת, לא רק בין צעירי הכותבים והעורכים של "עת-מול", כאמור לעיל, אלא אפילו בין הגויים במדינות הים. בשהותי באנגליה משך שנה ובשהותי בארצות הברית משך כמה שנים, ראיתי כי יש שם, בניגוד לדברי מאיר שלו, הרבה יותר הקפדה משיש אצלנו, על שימוש בשפה עשירת רבדים במקומות שמשפיעים בשימושי השפה בהם על הרבים. כך בעיתונות הכתובה והמשודרת ברשות הציבור, או השייכת לאליטה החברתית , שם לא יתנו לרדד את השפה לשפת רחוב זולה, וכך  גם בהוצאות ספרים שמכבדות את עצמן, שמקפידים בהן  הקפדה רבה על השפה בה ידפיסו ספרים תחת שם הוצאתם.
בעיני ראיתי ועל בשרי חוויתי, כי כשאדם מעמיד עצמו כמועמד למשרה אקדמית במוסד בעל מעמד השייך למיטב האוניברסיטאות  בארצות הברית, הוא נבחן, ביכולת הביטוי שלו באנגלית, בעל פה ובכתב, כאחד המרכיבים הראשונים בהם עליו להוכיח את עצמו. כשהייתי מועמד למשרה באוניברסיטת שיקגו, בשנת  1994, הזמינו אותי לשבוע לשם, שבוע בו טחנו אותי במפגשים, רשמיים ולא רשמיים, עם אנשי סגל ותלמידים- רשמיים  הרצאות ותרגילים, ולא רשמיים פגישות אישיות בחדרי המורים, בבתי קפה, או אפילו בבתיהם הפרטיים של המרצים. שם בארצות הברית לא יתכן מצב, כמו בארץ, שבו אדם יהיה בעל תפקיד מנהלי אקדמי בכיר,או תפקיד בהוראה ומחקר במדעי הרוח  וידבר ויכתוב עברית עלובה, עם שגיאות כתיב ושגיאות במבנה המשפט.
לא אאריך בכך, אבל אני בטוח שכשאלה האמורים להדגים שימוש בשפה ראויה בוחרים להתקפל כלפי המכנה הנמוך ביותר של השימושים בה, אין פלא שגם התוצרים הגבוהים של השפה העברית: בספרות בתיאטרון וכיוצא בהם, לא יקבלו חשיפה באמצעי התקשורת ההמוניים, וגם תקצובם יהיה תלוי על בלימה, שלא כחלופתם בידור זול וממכר להמונים.
 
לכן אני רואה ב"עת-מול" שמורת טבע  של השפה העברית, לא פחות משהיא שמורת טבע של עיתונות פופולארית להפצת ידע ארץ ישראל, עם ישראל ותרבותו לציבור הרחב,

                                                                                          תודה רבה

הדפסשלח לחבר
Bookmark and Share

יד יצחק בן-צבי


אבן גבירול 14, רחביה, ירושלים
טלפון: 02-5398888

דרכי הגעה  I  מפת האזור 
טלפונים ודוא"ל  I  צור קשר 
מענה תוכן מהמומחים שלנו